“הזמן חולף ממני בטרם עת, האֶרֶץ חולפת ממני לפני שאני מספיק אותה כהלכה אני רוצה להספיק אותה כמו שצריך, לכן הפעם אני מגיע אליה ואל הימים שלה”, אומר מרסל בן-חמו בפתיחת ספרו החדש של סמי ברדוגו, “סיפור על פני האֶרץ”, והוא יוצא למסע על פני האֶרץ, לא האָרץ, הידועה והמשותפת, אלא האֶרץ, סתמית וידועה רק למרסל.

זהו מסע ב”נקודות החשובות” של חייו, מצפון לדרום, מקרית שמונה עד צאלים. בן-חמו רוצה לתפוס את הזמן שחולף ממנו, ובכל מקום הוא נזכר במה שקרה לו שם – בקרית שמונה, בכרמיאל, בנחל שורק – והזיכרון מסופר בזמן הווה. בן-חמו מקפל את העבר על הווה, כמו מפה, מצמיד את קרית שמונה לצאלים.

“אני לא אובד במדינה, ואני קובע את התחנה הראשונה בעיר החשובה קריית שמונה. הכיוון הנכון הזה, התוואי הידוע, העורק הרך של האספלט – הם שפועלים יחד אתי ומחנכים אותי להשתלב כנדרש. כמה מרשים איך שנארגים להם הראש המביט ישר ואתו השניות שניתן להישען עליהן עכשיו”.

בן-חמו נודד על פני האֶרץ ודוקר את עצמו, מסמן את האדמה בדם, ובין פרקי המסע יש פרקי אין מקום, בדרך כלל בחורשה, בדרך כלל אחרי תאונה.

ברדוגו יוצר כאן מעין ביוגרפיה מקוטעת, מאורגנת בצורה גיאוגרפית ולא כרונולוגית. אנו לומדים שמרסל, בן 48, חולה לב, גדל בשפלה, שהיא לא רק מקום אלא ישות. אמו מתה, ואת בנו שנולד לו באמצעות תרומת ביצית ופונדקאית הפקיד אצל אחותו שתגדל אותו. עוד ועוד פרטים ביוגרפיים מסופרים, ומתוכם עולה דמותו של אדם שחי בתוך העולם ובשוליו.

מרסל בן-חמו הוא עילג רהוט, רהוט מדי, זו רהיטות של כותבי מכתבים למערכת, שפה מהודרת שאינה מתאימה לעולם. זו שפה שיש בה זרות ואי נעימות. שפתו של אדם שהעולם אינו ביתו, שמאבד את הזמן ואת המקום, ובתוך זה יש בה יופי מוזר. כמו בפסקה שמתחילה בתיאור מפגש מקרי עם שני גברים בבית דגן ומסתיימת בהרהור על ירושלים. “שני הגברים נטולי חינניות, ובזכות זה הם גורמים ליפהפיות הנדירה והחדגונית של הרחוב להתגלות, ואני מנווט בתוכה, בערכיות הנאה והבהירה שלה, שאת היפוכה נמצא, למשל, בשכונות ירושלים המבוססות, אלה שהדר פיוטי נוגה בהן והופך אותן לבלתי-שימושיות לרוב האנשים”.

כשהיה ילד, אמר למרסל מישהו, אולי אביו, “מרסל, אתה תכתוב ספר עלינו?”, והתביעה לכתוב ננעצה בו. הוא פרסם כבר ספר אחד, “אפיזודות של הורים גם ילדים, תושבים ישראלים שטעו במחשבתם ועשו כלכלה שגויה, שלא הבינו את מיקומם בשעה אחת ביום, או ברצף ארוך של זמן”. זהו “ספר החינוך שלי, חשבתי לרכך את עצמי בפעולת הכתיבה וכך להעניק פתרון לחיי עד כאן וגם הלאה מכאן”.

אבל כפי שאמר לאביו, “ספר קוראים, אבא, לא כותבים”. “התהפכו היוצרות בספר ההוא ועשיתי את עצמי רחוק מעצמי. אבל יותר לא אנהג ככה ולא אתן יד למפעל המדומיין או המומצא של משפחתי ושל המקום שלה בארץ”.

מתוך שלל הקריאות ש”סיפור הווה” מאפשר, אפשר לקרוא אותו גם כהשתחררות מהתביעה הקדומה לכתוב. זה לא שעשוע אינטלקטואלי מטא-פואטי התוהה אודות אפשרות הכתיבה, אלא שאלה קיומית, הגורמת לבן חמו לפצוע את עצמו. המטרה היא להיות “לא כותב”. לא כהימנעות מכתיבה, אלא פעולה שהיא “לא כתיבה”.

החל ממחצית הספר, סגנון סיפורי העבר משתנה. לעתים סיפורים נכתבים בזמן עתיד, ספק ודאות ספק דמיון. בפרק לפני האחרון, הסיפור מסופר כבר בגוף שלישי, ובסיפור האחרון המספר אינו מרסל אלא חבר ילדות שמספר למרסל על עצמו. סוף סוף נוצר סיפור שמרסל לא כותב אלא שומע, קורא. זו תכלית המסע. הזמן שלו הווה על פני האֶרץ, באנשים אחרים.

“החזקתי בידיים תמיד מחברת. מעולם לא כתבתי בה דבר כשהייתי עם החורשה. לגמרי טבע הייתי כשהנחתי את המחברת על האדמה ודמיינתי אשה אחת, שהפכתי אותה לאמא”.

סיפור הווה על פני האֶרץ; סמי ברדוגו; הספריה החדשה; 253 עמודים

הרשימה התפרסמה ב”טיים אאוט” ב-18.12.2014

נגישות