"ז'קט עם צווארון עגול, דוגמת ז'אקרד (215 פרנק) מעל שמלת פלנל צמר טהור (420 פרנק); חצאית ליברטי פרחונית מצמר, קפלי שמש (295 פרנק), ז'קט בד בעיצוב מחורר (360 פרנק) על סוודר מצמר, בטנת טוויד, דוגמת ז'אקרד עם צווארון (185 פרנק)".
הפיסקה הזו, הפותחת את המאמר "שנים עשר מבטים אלכסוניים" (מתוך "לחשוב/למיין"), נראית בתחילה כמו עוד אחת מהרשימות שז'ורז' פרק כה אהב לכתוב. "מכנסי גולף מבד צמר טהור… חצאית סקוטית אלכסונית, עם כיסים פנימיים, מצמר טהור…שכמיית קפלים מג'רסי עם חצאית מותאמת עם קפלים בחזית… על מספר מרשים של כרזות שנתלו על תחנות האוטובוס החדשות עדיין, שלושה זאטוטים עם מבט ילדותי להחריד הציגו לראווה במשך שבועיים, בסביבות אוקטובר האחרון את הסוודרים, הצעיפים והברטים שתוארו לעיל: התנוחות שלהם, הבעות הפנים, המלבושים שלהם, היחסים ביניהם… נראו לי כאחד המפגנים המתועבים ביותר של העולם שבו אנו חיים".
זו אחת הפעמים הבודדות שבהן פרק מבטא זעם מפורש; הסופר הסקרן שכל דבר מעורר בו עניין, שהמוטו שלו הוא ציטוט ממיכאיל סטרוגוב "הבט, בכל עיניך הבט"; מי שמקטלג וממיין תופעות אנושיות, שחוקר את המצב האנושי. באחת-עשרה פיסקאות המאמר תוקף פרק את האופנה, או נכון יותר לומר את תעשיית האופנה, מוסד גס ועריץ, צעקני ואלים.
האופנה מתיימרת לספונטניות, פנטזיה המצאה, ובפועל היא בצד האלימות של הדבקות במודלים (הצריך, המותג). פרק מעדיף לספר את סיפורם של החפצים שנמצאים על שולחן העבודה שלו, את שימת הלב הפשוטה לבגד, לצבע, למחווה, "עצם העונג שבטעם משותף, בשלוותו החרישית של הרגל, של סיפור, של קיום".
ובכל זאת, מה מרגיז כל כך את פרק? מה מעורר את הזעם והתיעוב שלו?
"האופנה אינה מייצרת לא חפצים ולא אירועים, אלא רק סימנים", אומר פרק, האופנה היא סימנים נלעגים, קוד נטול תוכן.
ומה הבעיה בסימנים? מה רע בקוד? מה יש בשם שכה מחריד?
"רבי שמעון אמר, ווי לההוא בר נש דאמר, דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא, ומלין דהדיוטי… על דא האי ספור דאורייתא, לבושא דאורייתא איהו. מאן דחשיב דההוא לבושא איהו אורייתא ממש, ולא מלה אחרא, תיפח רוחיה… אורייתא, אית לה גופא, ואינון פקודי אורייתא, דאקרון גופי תורה. האי גופא מתלבשא בלבושין, דאינון ספורין דהאי עלמא. טפשין דעלמא לא מסתכלי אלא בההוא לבושא, דאיהו ספור דאורייתא, ולא ידעי יתיר, ולא מסתכלי במה דאיהו תחות ההוא לבושא. אינון דידעין יתיר לא מסתכלן בלבושא, אלא בגופא, דאיהו תחות ההוא לבושא. חכימין עבדי דמלכא עלאה, אינון דקיימו בטורא דסיני, לא מסתכלי אלא בנשמתא, דאיהי עקרא דכלא אורייתא ממש."
תיפח רוחם, אומר רשב"י בספר הזוהר, של מי שחושבים שסיפורי התורה הם התורה עצמה. הטיפשים מביטים בלבוש, החכמים יותר מביטים בגוף והחכמים ממש, אלו שהיו בהר סיני, מסתכלים בנשמה. הסיפור הוא הלבוש בלבד, הוא סימן למשמעות העמוקה והחבויה. התורה היא קוד שיש לפענח אותו כדי לדעת את משמעותו. זו צורת המחשבה האופיינית לתורות סוד, ובמה היא שונה מכל שיטת פרשנות?
רצף הפרקים ל"א-מ"ה ב'החיים הוראות שימוש' הוא בין השאר עיון בשאלת הפרשנות. פרק מציג בפרקים אלו כמה מודלים לפרשנות. פירוש כחיפוש שיטתי, כרצף אסוציאטיבי, כבקשת סנסציה, כחשיפה, כאלימינציה. בכל אלו, המשמעות אינה מצויה בדבר עצמו, אלא במקום אחר, מתחת לפני השטח. ככל שמשמעות חשובה יותר, היא צריכה להיות נסתרת יותר. זו כמעט מוסכמה. כאשר אנו רוצים לומר על משהו שהוא חשוב, אנו אומרים עליו שהוא עמוק. עמוק יותר משמע חשוב יותר, עיקרי יותר, יסודי יותר, דהיינו נמצא ביסוד. הדבר המציג עצמו בפנינו אינו חשוב אלא במידה שבה הוא מצביע על משהו אחר, עמוק יותר ממנו.
פרשנות, ובעיקר פרשנות סמלים, מבוססת על עקרון החלפה. אנו רואים את א' ומניחים שהוא מייצג את ב'. על ב' להיות רחוק מספיק מ-א', אבל לא רחוק מדי. אני רואה סיגר בחלום ומבין שהוא מייצג פאלוס. אבל מה מונע מהפאלוס להופיע בגלוי? מדוע החשוב צריך להיות עמוק? והיכן הוא העמוק?
"תקופת הלוגוס משפילה את הכתב בחושבה אותו כתיווך של תיווך וכנפילה אל מחוץ למשמעות. לתקופה זו ישתייך גם ההבדל בין מסומן למסמן… ההבדל בין המסומן למסמן שייך באופן עמוק ומובלע לכלליותה של התקופה הגדולה החופפת את ההיסטוריה של המטאפיזיקה… 'מדע' הסמיוטיקה, או במובן צר יותר מדע הבלשנות, אינם יכולים לשמר את ההבדל בין מסומן למסמן – את עצם האידיאה של הסימן – בלי ההבדל בין מוחש למושכל, אך גם בלי לשמר בה בעת, באופן מובלע ועמוק יותר, את ההתייחסות למסומן העשוי להיות בעל 'קיום' מושכל קודם 'נפילתו'… חיצוניותו של המסמן היא חיצוניותו של הכתב". בציטוט מקוטע זה מתוך 'על הגרמטולוגיה', דרידה מסב את תשומת ליבי לכך שההפרדה בין לבוש לגוף, בין קוד למקודד, בין סימן למסומן, נוגעת בראש ובראשונה לכתב עצמו, למחשבה שכתיבה היא לבוש בלבד לרעיון, שאותיות השפה הן נפילה, כלים שבורים שבהם נשמת המשמעות מצמצמת עצמה. המוחש אינו חשוב, המוחש אינו מחשבה.
בפיסקה "אפוריזמים" במאמר "לחשוב/למיין" מספר פרק שמרסל בנאבו הגה מכונה לייצור אפוריזמים. המכונה מורכבת מדקדוק ולקסיקון. הדקדוק הוא נוסחאות כמו "הדרך הקצרה ביותר, המשך באמצעים אחרים, האושר הוא ב- ולא ב-". הלקסיקון מאגד צמדי מילים שיכולים להיות מילים נרדפות, מדומות, מילים מנוגדות, קרובות פונטית או מקובצות על דרך השימוש. הזרקת אוצר המילים אל תוך הדקדוק מייצרת אינסוף אפוריזמים נושאי משמעות לכאורה. למשל, אם הצמד הוא זיכרון ושיכחה, נקבל את הפתגמים: הזיכרון הוא מחלה שהשיכחה היא התרופה לו; הזיכרון לא היה זיכרון אם לא הייתה שיכחה; האושר טמון בשיכחה, לא בזיכרון (אך גם, האושר טמון בזיכרון, לא בשיכחה). היכן המחשבה? שואל פרק, בנוסחה? בלקסיקליות? בפעולה שמחברת ביניהם?
פרק לא עונה על השאלה במפורש, אך כתיבתו כולה עונה עליה. אם ננסה להפעיל את המכונה על עצמים קונקרטיים, המכונה תתקלקל. המשפטים "השולחן הוא מחלה שהעט הוא תרופה לו" או "השולחן לא היה שולחן אם לא היה עט" נשמעים כמו פרודיה, ובצדק. כמובן, אפשר לומר ש"השולחן והעט הם סמל לכתיבה, ופתאום המשפט נושא משמעות, אבל מה בדבר "שולחן העבודה שלי הוא מחלה שעט הפרקר שקניתי אתמול הוא תרופה לו"? זה כבר אינו פתגם, אלא משפט המתאר מצב קונקרטי, מסוים. לא כל עט הוא תרופה לשולחן, והעט שקניתי אתמול אינו תרופה לכל שולחן. הקונקרטיות משבשת את הנוסחאות או מטעינה אותן במשמעות, וכשהמילה קונקרטית ממש, על המכונה לשאת את המשמעות שנטענה בה או להישבר. המוחש הוא תנאי למחשבה.
"אין סימן לשוני בטרם היות הכתב", טוען דרידה, ואין כמו פרק להנכיח את חומריותן של האותיות, את הגרפיות שלהן, כצורה ולא כמסמן ריק, את היותן, אם לא הדבר כשהוא לעצמו, אז לפחות דבר כשלעצמו – במשחקי מילים, בהשמטת אותיות, באקרוסטיכונים.
לכן הוא אינו מבין מדוע "כל כך הרבה אנשים גאים להציג לראווה תיקים הנושאים מונוגרמות של היצרן שלהם. אפשר לייחס חשיבות לראשי התיבות שלנו המופיעים על חפצים שאנו אוהבים. מה לא, אבל ראשי תיבות של יצרן? זה נשגב מבינתי… מה שנחשב הוא השם, החותם. החתימה. אפשר אפילו לומר שאם החפץ לא כונה בשם ולא נחתם הוא לא יהיה קיים. הוא אינו אלא הסימן שלו". ובמקרה זה, הסימן אכן ריק, הוא אינו מצביע על תיק היד שהוא מעטר, הוא אינו מוסיף לו משמעות (זו מטפחת האף שלי, ואני אוהב אותה), אלא מצביע על משהו אחר, שהתיק עוצב או יוצר בידי מי שנחשב, ולכן הוא אופנתי, זה חילול הסימן, חילול השם.
בסיפור "סימנים וסמלים" של נבוקוב, הבן הוא איש צעיר שדעתו נטרפה עליו. החולה מדמה "שכל מה שקורה סביב הוא התייחסות נסתרת לאישיותו ולקיומו. הוא מוציא מן הקנוניה בני-אדם ממשיים… תופעות הטבע בולשות אחריו באשר יפנה. עננים ברקיע הלוטש-מבט מעבירים זה לזה, באמצעות סימנים איטיים, מידע מפורט להדהים בנוגע אליו." טירופו של הפרנואיד אינו המחשבה שרודפים אותו, אלא המחשבה שהוא במרכז וכל דבר נושא משמעות מיוחדת עבורו, הסירוב להביט, סירוב המתחזה להעמקה. תנועת העצים ברוח היא דיון במחשבותיו הכמוסות, כי היכן ימצא את משמעות הדברים אם לא בתוכו עצמו, וכך ייווכח שוב ושוב לדעת שהוא צודק, והלא זו הטרגדיה של אנשי האופנה, של מחפשי עומק הדברים, של הפרנואידים המסרבים להביט בלבוש, כי היכן הוא העמוק אם לא בתוכי, ובחפשם אחרי משמעות, אחרי עומק, הם נפגשים שוב ושוב בעצמם ושוב ושוב נוכחים לדעת שבעומק הדברים הם צודקים.
המסה התפרסמה בגיליון 132 של הליקון, "נקודת אי השקט".
