כל-נדרי, התפילה הפותחת את יום הכיפורים היא תפילה מוזרה. בעצם, יותר משהיא תפילה, אלא טקס מוזר שבו אנו מכריזים שלמילים שלנו אין תוקף, שההבטחות שלנו כתובות על קרח, שאי אפשר לסמוך עלינו, ורק אז, בכל שנה, אנחנו מבקשים לכפר על חטאינו.
טקס מוזר, שאולי אפשר להסביר אותו באמצעות דבריה של חנה ארנדט בספרה "המצב האנושי" על סליחה והבטחה. לדבריה, שני עננים תלויים מעל האדם ומכשילים את פעולותיו. הענן האחד הוא כובד "מעשי העבר שחטאיו תלויים מעל כל דור חדש כמו חרב דמוקלס", והאיום השני הוא אוקיינוס אי הוודאות שבו אנו פועלים.
ארנדט כותבת שהתיקון לאי-ההפיכות של פעולותינו הוא הסליחה, והתיקון לחוסר היכולת לנבא, "לאי-הוודאות הכאוטית של העתיד" הוא ההבטחה. שני הכשרים האנושיים האלה, הייחודיים לאדם, הם מה שיוצר את מרחב הפעולה האנושי, מרחב שבו אנו מוחלים על טעויות העבר ומתחייבים כלפי העתיד.
"בלי שניסָלח, בלי שנשתחרר מתוצאות מעשינו, יכולתנו לפעול תהיה כביכול מוגבלת למעשה אחד בודד שממנו לא נוכל להיחלץ לעולם… אם לא נהיה כבולים לקיום הבטחות, לעולם לא נהיה מסוגלים לשמור על זהותנו; נהיה נידונים לתעות חסרי יעש וכיוון באפלת הלב הבודד של כל אחד ואחת.
"שני הכשרים משלימים זה את זה וכרוכים זה בזה, הסליחה היא המסירה את מחוייבותינו לעבר ואילו ההבטחה קושרת אותנו לעתיד. אך יש ביניהם גם מתח – איך נוכל להתחייב כשאנחנו מבקשים להתנער מאחריותנו למעשי העבר? ואיך נוכל לבקש סליחה על העבר כשמילותינו קושרות אותנו למעשינו? אותה הבטחה שהיא התנאי ליציבות ולהמשכיות בחיי היום יום, היא מכשול בפני הסליחה המסירה מעלינו את ענני העבר.
לשם כך באה תפילת כל נדרי. כל נדרי היא טקס קהילתי. היא אינה פנייה לאלוהים, אלא הכרזה ציבורית. כי "שני הכשרים תלויים בריבוי, בנוכחות של אחרים ובפעולתם, שכן אף אחד אינו יכול לסלוח לעצמו ואף אחד אינו יכול לחוש כבול בהבטחה שאותה נתן רק לעצמו."
לפני שאלוהים סולח לנו, בני האדם צריכים לסלוח זה לזה, ולשם כך אנחנו צריכים להשתחרר מכבלי ההבטחה. אנחנו משחררים, כל אחד את עצמו ואת רעיו, מהתחייבויותינו, מהיקשרות למילים ולמעשים, ובנקודה זו, במקום שבו אנו מוותרים על הזהות שלנו, אנחנו יכולים לסלוח ולהיסלח.
