ספר יונה הוא מבחן שלא קל לעמוד בו.
יונה הנביא הוא חתיכת טיפוס בלתי נסבל, צדיק שמאוהב בעצמו ובצדיקותו, שלא רואה דבר מלבד הצדק המוחלט, אלא אם כן זה נוגע אליו. אלוהים מצווה עליו ללכת אל נינוה העיר הגדולה ולקרוא עליה כי עלתה רעתם, אבל ליונה זה לא בא בטוב. למה? הוא אומר בעצמו בהמשך "כי ידעתי כי אתה אל-חנון ורחום ארך אפיים ורב חסד וניחם על הרעה". במילים אחרות, יונה לא מאמין ברחמים ובחזרה בתשובה. לרשעים מגיע לסבול ולמות. אז הוא עולה לאונייה. סערה מאיימת לטרוף את האונייה, אבל הוא ממשיך לישון, הוא הרי נביא, לא מלח. רק כשהגורל נופל עליו נזכר יונה לומר למלחים שכנראה הוא סיבת הסערה ושאם הם רוצים לחיות, כדאי להם להיפטר ממנו. בהיותו בבטן הדג, יונה מתפלל, אחת מהתפילות היפות ביותר שיש, אבל גם בתפילתו, יונה טורח להדגיש את עליונותו על יתר האנושות "משמרים הבלי שווא חסדם יעזובו, ואני בקול תודה אזבחה לך, אשר נדרתי אשלמה". כמות הצדקנות וההתנשאות שיש במשפט הזה יכולה להאיר את רמת גן.
בלית ברירה, יונה הולך לנינוה וקורא עליה. אבל גם כשהוא ממלא את שליחותו, יונה ממשיך להיות טיפוס בלתי נסבל. אלוהים ניחם על הרעה שביקש לעשות לעיר, ויונה מגיב בכעס, "וירע אל יונה רעה גדולה ויחר לו… ועתה ה' קח-נא את-נפשי ממני כי טוב מותי מחיי". לדבריו, הוא מעדיף למות, אבל הוא לא מתאבד. הוא בונה לו סוכה, ואלוהים, רחמן כמו שאלוהים יודע לפעמים להיות, מצמיח קיקיון מעל ראשו, שיהיה לו צל. למחרת, ציני ואכזר כמו שהוא יודע לפעמים להיות, אלוהים מייבש את הקיקיון. יונה, כצפוי, שוב מגיב בדרמטיות "היטב חרה לי עד מוות".
זו הנקודה שאליה הסופר הוביל אותנו, להרגשה שמגיע לו, לשמחה לאיד, לבוז ליונה שאינו מרחם, המאוהב בעצמו ובצדיקותו, ואינו מבחין בין קטן לגדול, הנביא הנלעג שחורה לו עד מוות כאשר אלוהים מרחם על נינוה וחורה לו עד מוות כשאלוהים מייבש את הקיקיון.
זו הנקודה שבה הסופר בוחן אותנו. הנה, בלי לשים, הפכנו ליונה, לצדקנים שקוראים על אדם שנאלץ לנטוש כל מה שהוא מאמין בו, אדם המתייבש בשמש, שאפילו קיקיון לצל אין לו, ואומרים "מגיע לו". ולכן, תשובת אלוהים פונה גם אלינו "אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גידלתו שבן לילה היה ובין לילה אבד, ואני לא אחוס (בשאלה כמובן) על נינוה העיר הגדולה, אשר יש בה הרבה משתים עשרה ריבוא אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה".
אל תהיו יונה. אדם ובהמה, יונה וקיקיון, כולם ראויים לרחמים.
