“הבשורה על פי יהודה”, ספרו החדש של עמוס עוז, הוא “סיפור מימי החורף של סוף שנת חמישים ותשע ותחילת שנת שישים”. לאחר שהוריו פשטו רגל וחברתו עזבה אותו והתחתנה עם בן זוגה הקודם, שמואל אש עוזב את לימודי התואר השני באוניברסיטה העברית ואת התקווה לכתוב על דמותו של ישו בעיני היהודים. הוא מוצא מקום מגורים בבית מבודד בשכונת “שערי חסד” הירושלמית, ומתפרנס כאיש שיחה לאחד משני דיירי הבית, זקן נכה וערירי בשם גרשום ואלד. הדיירת השנייה היא מעסיקתו, עתליה אברבנאל, אלמנת בנו היחיד של ואלד ובתו של שאלתיאל אברבנאל, חבר הנהלת הסוכנות היהודית שנאלץ להתפטר מתפקידו לאחר שהתנגד לבן גוריון וטען שהקמת מדינה יהודית היא אסון.

במהלך החורף שבו שוהה שמואל בבית אברבנאל הוא משוחח עם גרשום ואלד על דת, היסטוריה ופוליטיקה, מנסה להתקרב אל עתליה, ממש כמו אלו שקדמו לו, וחוקר את דמותו של יהודה איש קריות.

בגידה, נאמנות וקורבן הם הנושאים החוזרים בספר, בשיחותיהם של ואלד ואש על ישו ויהודה איש קריות ובמאורעות העבר הקרוב וההווה הסמוך. שאלתיאל אברבנאל בוגד בציונות, שמואל אש בוגד בלימודיו ובמשפחתו ועתליה, חוקרת פרטית, מתעדת בגידות משפחתיות. לצד הבגידה ניצב הבנים העולים לקורבן, ישו הצלוב ובנו של ואלד שנהרג במלחמת השחרור.

לדעתו של שמואל, יהודה איש קריות לא בגד בישו אלא היה האדם היחיד שבאמת האמין בו ורצה שכל העולם ייווכח באלוהותו. לאחר שגילה שישו אינו אלא אדם, תלה את עצמו יהודה על התאנה שקילל ישו בזעמו. מתקן העולם אינו מתחשב בטבע ובסדריו ומקלל את התאנה, שאינה מצמיחה פירות כרצונו, בכך הוכיח, בלי שיהודה שם לב, שאינו אלא אדם.

זהו רומן היסטורי לכאורה, ועוז מבליט בכמה מקומות שזמן הכתיבה מאוחר בהרבה משנות ההתרחשות, אך הוא אינו מזכיר את יוסף קלוזנר, שנפטר מעט לפני התקופה המתוארת, ואת ספרו על ישוע הנוצרי, שבו טען שהנצרות סילפה את דרכו של ישו. הוא גם לא מזכיר את אנשי “ברית שלום”, שנדמה שהיוו השראה לדמותו של שאלתיאל אברבנאל. יותר משעוז הולך בעקבות אנשי “ברית שלום”, הוא מסמן את דרכם כאסון הנובע מאידיאליזם מוגזם. שני סוגי בגידות יש בספר – ישנה בגידה הנובעת מאמונה מוגזמת, כמו בגידתו של איש קריות וכמו עמדותיו הפוליטיות של שאלתיאל, ובגידה הנובעת מההבנה שהעולם הוא ללא מוצא, בגידה שהיא נטישה, כמו הסתגרותו של ואלד.

מי שאוהב את כל העולם, טוען גרשום ואלד, אינו אוהב את בני האדם, ומי שאוהב בני אדם באמת אינו יכול לאהוב את כל האנושות. בשורתו של ישו מתקלקלת כשהוא מגיע מהגליל לירושלים, אל אנשי העיר שאינם רוצים לשמוע אותו. נדמה שהמוצא היחיד הוא פרישה מהאנושות, יציאה למדבר, אל העיר החדשה המוקמת על שפת מכתש רמון.

מדפי הספר עולה הטענה שהבוגד הוא המאמין שהופך לכופר לאחר שאמונתו נכזבת, לאחר שמתגלה שהאמונה הביאה אסון. הבוגד גולה למדבר ושם יכתוב או לא יכתוב, אך ודאי שלא יהיה מעורבב במאורעות. הוא יחיה כמשקיף לא מעורב, מודע לכישלון הוודאי הטמון בפעולות אנוש.

בסיפור “שלוש גירסאות ליהודה איש-קריות” מעלה הסופר חורחה לואיס בורחס כמה הסברים לבגידת יהודה איש קריות בישו. גם לפי בורחס, יהודה היה תלמידו הנאמן ביותר של ישו, ולפי ההסבר השלישי אלוהים אינו ישו אלא יהודה, המעלה את עצמו כקורבן עולם. עוז ובורחס מפרשים את מעשה הבגידה כנאמנות האמיתית, ומי שאנו חושבים כבוגד מתגלה כמאמין הגדול ביותר, אם לא כאלוהים עצמו. אבל מה שיש אצל בורחס ואין אצל עוז הוא אמונה. לפי עוז, כישלונו של יהודה איש קריות הוא אמונה לוהטת מדי, והפתרון הוא ההימנעות והיציאה למדבר, ואילו אצל בורחס הצליבה וההוקעה כבוגד אינם כישלון אלא מה שאליו כיוון יהודה איש קריות. הפורענות היא משהו שאי אפשר להימנע ממנו. הסיפור הקצר של בורחס, כתוב כעיון אינטלקטואלי, מזעזע במסקנתו. לעומתו, הרומן של עוז לא מצליח להיות יותר מעיון אינטלקטואלי מרוחק במושגי הבגידה, הנאמנות והקורבן.

הבשורה על פי יהודה, עמוס עוז, הוצאת כתר, 308 עמודים

הרשימה התפרסמה ב”טיים אאוט” ב-19.11.2014

נגישות