הסיפור הראשון של אליענה אלמוג שקראתי היה “לוטרה”. הוא הופיע בגיליון “מסעות” של כתב העת “מסמרים”. זה היה אחד הסיפורים הטובים באותו גיליון וזהו גם אחד הסיפורים הטובים בספרה החדש של אלמוג, “מבט חטוף של הנצחי”. המספרת, דניאלה, עוזבת את ביתה ואת משפחתה. היא עוברת לגור בבית סירה בארץ זרה עם אישה זרה ושתיהן צופות במים ומחכות ללוטרות שיגיעו. אנחנו לא יודעים מאיפה דניאלה מגיעה ולמה, רק שהיא הייתה “חייבת לנסוע”. בסיפור הזה, דניאלה נעשית לוטרה אך נשארת אישה, היא שוכחת את כל מה שהביא אותה לבית הסירה, אך זוכרת הכול. היא פסיבית מאד, אך זו פסיביות של מי שחיה בבדידות, כמו הלוטרה, וכמוה, שוחה נגד הזרם.

יש ב”לוטרה” שילוב ייחודי בין הפנטסטי לריאלי, ובין זיכרון לשכחה. אלמוג משתמשת בלוטרה כסמל, אך זהו סמל פרטי ואישי ולכן הלוטרה לא מאבדת מהממשיות שלה. דניאלה יכולה להיות כל אישה, אך היא גם דמות ייחודית.

המאפיינים האלה – השילוב בין הביוגרפי-אישי לכללי, בין זיכרון לשכחה, בין פנטסטיות לריאליות – חוזרים ברבים מסיפורי הספר. לכל סיפור יש מספרת אחרת, חלקם מסופרים בגוף ראשון וחלקם בגוף שלישי, אבל כל המספרות הן גלגולים של אותה דמות שהיא אליענה אלמוג ואינה אליענה אלמוג. הספר מוקדש לכמה אנשים חיים ולשלושה מתים. אחד מהם, שמו אודי, מופיע בשני סיפורים. אודי נהרג בלבנון ובכל יום זיכרון, הגיבורה ממתינה לשמו שיופיע על מסך הטלוויזיה. בסיפור “פושקין”, הגיבורה נזכרת באודי כשהיא נמצאת בגרמניה, בערב יום הזיכרון. היא אינה יכולה לראות את שמו בטלוויזיה ומתקשה לעשות את מה שבגללו הגיעה לגרמניה, לדבר על שלום ועל דו קיום.

הנשיות ב”מבט חטוף של הנצחי” היא נשיות מאוימת. ברבים מהסיפורים מופיעות נשים המאוהבות בגברים מתעללים. אלו גברים רודפים ומכים, אך הם מכים מתוך קורבנות וחולשה. הגבר יכול להיות אח מת שמתגלם כרוח רודפת ב”השועל הלבן”, פליט שמכה את בת זוגו ב”שערותיה של הלינה”, או סתם גבר מתעלל ב”סירת מפרש וגבר בתוכך”.

אי אפשר להחמיץ את האמפתיה ואת ההבנה שאלמוג חשה כלפי הגברים שאלימותם מכסה בקושי על אומללות. האמפתיה הזו היא אחת הנקודות החזקות בספר, אבל לפעמים היא עולה על גדותיה, ומשמשת כמלכודת לנשים הכלואות. לעומת הגברים, הדמויות הנשיות נעדרות כוח ויכולת עמידה מול הגברים, ביחסיהם האישיים או הפוליטיים.

הסיפורים הטובים ביותר הם אלו שיש בהם השתחררות. ב”לוטרה”, דניאלה נחלצת בזכות יחסיה עם “אישה אחרת”, ב”השועל הלבן”, המספרת מצליחה להתגבר על רוחו של אחיה המת, ולו באופן חלקי, ובסיפור האחרון “כוורת” שבו מי שנחלצת אינה האישה המוכה אלא בת זוגה. בסיפור הזה יש יותר מהיחלצות, זו העמדה של אפשרות אחרת, של עצמאות נשית.

מבט חטוף של הנצחי; אליענה אלמוג; כנרת, זמורה-ביתן; 159 עמודים

הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “טיים אאוט” ב-9.9.2014

נגישות