ספרו החדש של יובל שמעוני, "קו המלח", מתפרש על פני כמאה שנים וכאלף עמודים. הדמויות העיקריות בספר הן גברים נמלטים: פוליאקוב שהגיע לכפר לה שבצפון הודו לאחר התנקשות כושלת ברוסיה, דוקטור מקנזי האנגלי שמנסה למשוך למדבר ההודי את הארכיאולוג האיטלקי שלקח את אשתו ונכדו של פוליאקוב הבורח להודו בעקבות סבו ומפני בת זוגו וזיכרונות מלחמת לבנון.
"קו המלח" מספר על גברים נמלטים וילדים מתים, על בדיות, בגידות וכליון. הסיפורים העיקריים הם בגידת אשתו של מקנזי, בגידת פוליאקוב בחבריו, בגידת אמנון בבת זוגו ובבנה, והתרמית של מקנזי הבודה אגדה קדומה על אנשי המדבר ופולחן מסתורי שנועד להחזיר את הים לדיונות החול.
הספר אמנם משתרע על פני יותר ממאה שנים, אבל אין בו היסטוריה. שמעוני מתעלם מהסיפורים ההיסטוריים הגדולים ומתמקד באנשים הלא חשובים, אלו שנמצאים בשולי הדברים. חשובה מהסטת המבט היא ההשטחה של ההיסטוריה. אין ב"קו המלח" התפתחות היסטורית אלא כרונולוגיה נטולת עומק. כל מה שיש בזמן הוא אובדן ושחיקה, ואין כמו שמעוני לתאר את האובדן הכרוך במעבר הזמן. הזקן זוכר את מה שקרה כשהיה בן 5 דרך עורו המוכתם בכתמי זקנה. הזמן הוא התפוררות, וזו מתרחשת בשתי דרכים – שחיקה או אסון.
אי אפשר להכריע מי חזקה יותר, אלימות הזמן או אלימות האדם. הזקן, בנו של פוליאקוב ואביו של אמנון, היה היסטוריון כושל שביקש פעם למצוא תיאוריה המסבירה את הדתות מתוך ההיעדר עד שהגיע למסקנה שאין בכך טעם ,שהכול כבר נכתב ואין מה לחדש. במקום שלשלת היסטורית יש קורים דקים שעליהם תלויים הסיפורים; זו אינה שרשרת סיבתית הכובלת את אמנון ומושכת אותו להודו, אלא זמן שטוח שאינו מצטבר למשמעות.
אחד הנושאים שחוזרים ב"קו המלח" הוא האמת של הסיפור. דוקטור מקנזי רוקם בדיה ארכיאולוגית שתפתה את יריבו להגיע להודו, פוליאקוב נחקר במטה המשטרה החשאית ואינו יודע האם האדם שעליו להרוג הוא גיבור או בוגד, אמנון היה עיתונאי חוקר חובב קונספירציות עד שכתב תיאוריה אחת יותר מדי ואיבד את משרתו, ובספר נמצאים עוד כמה וכמה סיפורי בדיות. הסיפור הוא מה שמספרים הנידונים למוות לעצמם ברגעיהם האחרונים, אבל מה מתוכו אמת? בכמה מקומות בספר מופיעים רמזים לאנכרוניזמים – חפצים או ביטויים שנדמה שאינם מתאימים לזמן הסיפור. למשל, חולצה עם דמותו של בארט סימפסון בתיאור מאורע המתרחש באמצע שנות ה-80. פרטים אלה אינם מפריכים את הסיפורים אלא מנכיחים את העובדה שאלו הם זיכרונות, וכזיכרונות הם מערבים עבר והווה, שקר ואמת.
"קו המלח" הוא ספר ארוך וב"תודות" כותב שמעוני שהוא היה עלול להיות "ארוך ופגום פי כמה". אבל השאלה אם הספר ארוך או קצר מדי ואיפה היה אפשר לקצר אותו אינה שאלה חשובה. מעניין יותר לחשוב מה משרת אורך הסיפור. רוב חלקו השני של הכרך הראשון מוקדש לתיאור התנקשות, רגע אחד שנמשך כמה מאות עמודים. המתנקש עומד מול מיטת האדם שאותו הוא צריך להרוג ונזכר בכל מה שהביא אותו לרגע הזה. הוא משתהה ללחוץ על ההדק ובהשתהותו הוא נזכר. הזיכרונות הם מה שמחזיק את החיים, לא רק את חייו של המתנקש, גם את חייו של מי שמיועד להריגה. נדמה שהתארכות הסיפור, ורוב הספר כתוב כזיכרונות, היא היאחזותו של הנידון למוות, והזמן דן את כולנו למוות, בחיים.
קו המלח, יובל שמעוני, עם עובד, 969 עמודים (שני כרכים)
הרשימה התפרסמה במדור הספרות של "טיים אאוט" ב-1.9.2014.
