טאסי קלטג’ין, צעירה על סף בגרות, מגיעה בדצמבר 2001 מהחווה החקלאית שבה גדלה לעיירה האוניברסיטאית טרוי, “אתונה של המערב התיכון”, וב”שער המדרגות” מספרת המחברת, לורי מור, על מה שקורה לטאסי בשנת הלימודים הראשונה שלה בקולג’.

מור ידועה בעיקר כמחברת סיפורים קצרים (חפשו את “ציפורים באמריקה” המצוין), ו”שער המדרגות”, שיצא ב-2009, הוא הרומן הראשון שלה מאז 1994, וזה רומן מעולה. בתחילת הספר קלטג’ין מחפשת עבודה, והיא נשכרת לעבוד כמטפלת לבתם המאומצת של זוג אמיד בגיל העמידה – הוא מדען והיא שפית המגישה לסועדים את תפוחי האדמה הגדלים בחוות הוריה של טאסי, וכפי שטאסי מנסחת זאת, “חקלאות מקומית, כמו אמנות, תמיד שירתה את העשירים בדרך זו או אחרת”.

אז בעמודיו הראשונים, “שער המדרגות” הוא ספר על הורות – ביולוגית או מבחירה – אבל די מהר הוא הופך להיות ספר על עניים ועשירים ואז ספר על יחסים בין גזעיים ואז לספר על מותה של אהבה ראשונה ועל מלחמה (הספר מתרחש בשנת הפלישה האמריקאית לאפגניסטן). נדמה שהמחברת מעמיסה על המספרת, העומדת על סף הבגרות, כמה שיותר, בניסיון לראות מה יקרה לה באותה שנה.

אפשר היה לקרוא לספר “מה למדתי בשנה הראשונה בקולג'”, וקלטג’ין אומרת לקראת סוף הספר ” למדתי שבספרות – אולי כמו בחיים – צריך לדבר לא על כוונת המחבר אלא על מה שהסיפור ייעד לעצמו. היוצר לא נוכח – אלוהים מת. אבל ליצירה עצמה יש אישיות ותקוות ותשוקות ותוכניות וקריצות קטנות וצעדי ריקוד וכוונה קולאז’ית משלה”. היא למדה את כל זה וכל מיני דברים נוספים.

שנת הקולג’ הראשונה של קלטג’ין הצעירה היא שנה של קבלת החלטות ושל הימנעות מהחלטות, והיא מגלה שהימנעות היא ממש כמו קבלת החלטה. כמו ציפורי אדומי החזה שמוזכרות בעמוד הראשון של הספר, אלו שהתפתו להישאר, וכשהקור בא נתפסו לא מוכנות וקפאו למוות.

דבר נוסף שטאסי לומדת הוא שאפשר להימנע מעקרון השלישי הנמנע, הקובע שכל טענה היא אמיתית או שקרית. והספר הוא המחשה מעולה לכך. “שער המדרגות” מלא בניגודים ובפערים – בין הכפר לעיר, בין שחורים ללבנים, בין עשירים לעניים, בין נערות לבגרות – ומור לא מנסה להכריע ביניהם.

לקראת סופו של הספר אומרת טאסי, “טרגדיות (הכוונה לז’אנר הספרותי) הן מותרות. הן פרשנויות של חברת שפע, מלאת צער ואמת אבל נטולת תפקוד מוסרי. זה היה בידור פוצע ומעורר השתאות, שסופר ללא הועיל ובנוחות ליד שולחנות מלאי אהבה וכסף. במקומות שהחיים בהם דלים יותר, שהשולחנות בהם מלאים רק למחצה, היה ניצחונם הקומי של העניים השקר-למחצה השימושי”.

לספר על טרגדיות זה מותרות, אומרת המספרת, והומור הוא דרכם של העניים להתמודד עם שולחנות מלאים למחצה. אבל הסופרת ממלאת את הספר בטרגדיות ועושה את זה בהומור, וזה הפער המשמעותי ביותר שעליו יושב הספר. כתיבה על טרגדיות כך שהתוצר לא יהיה מותרות של חברת שפע נטולת תפקוד מוסרי, ומור מצליחה לעשות את זה – בכאב ובהומור של עניים.

שער המדרגות; לורי מור; מאנגלית: גיל שמר; הוצאת מחברות לספרות; 316 עמודים

הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “טיים אאוט” ב-24.4.2014

נגישות