"שני העולמות שלי" מאת סרחיו צ’חפק הארגנטיני הוא ספר שיש לקרוא תוך כדי הליכה. לא בישיבה ולא בשכיבה, בהליכה. אין להגביה את הראש מעל לדפי הספר ולבחון את השתנות הסביבה, אך מותר לשנות את קצב ההליכה מפעם לפעם. העיקר, לקרוא בהליכה.

לא זכור לי ספר שמדמה בצורה כה עזה את חוויית ההליכה ואת נדידת המחשבות בעת הליכה. כמו הליכה סתמית ואפופת מחשבות, כך גם הספר הזה, שלא קורה בו הרבה מבחינה עלילתית, אבל הוא עמוס ודחוס במחשבות המשתרשרות זו בזו.

המספר, בן דמותו של צ’חפק, מגיע לכנס ספרותי בעיר בדרום ברזיל, ימים ספורים לפני "בואו של עוד יום הולדת אחד" ומחליט לטייל בפארק. בעיניו "פארקים הם טובים, קודם כול, אם אינם ללא רבב…אזורים מופקרים, שסביבתם מושעית לרגע", וכבר אנו מקבלים מושג כלשהו ביחס להעדפותיו.

כתיבתו של צ’חפק מזכירה בתחילה את "טבעות שבתאי" של זבאלד המטייל בחופי מזרח אנגליה ומחשבותיו נודדות במעגלי ההיסטוריה. אבל בעוד שזבאלד עורך מסע, ומעגלי המחשבה שלו ארוכים, הליכתו ומחשבתו של המספר ב"שני העולמות שלי" מינוריות ודחוסות הרבה יותר. המספר הוא הלך עירוני.

הוא אינו יוצא מחוץ לעיר, אך גם אינו טייל המחפש מונומנטים מרשימים. פעם הוא חיפש בנוף העירוני את עקבותיו של העבר, אבל הוא נגמל מהרגל זה וכעת הוא "רודף אחר דברים שאינם נמצאים, וכשאני מוצא אותם הם אינם מספקים אותי, כי אינני יכול להתייחס אליהם ברצינות. כך נהפכו טיוליי לטקסים עקלקלים, המונעים בידי האדישות שנובעת משנים על שנים של אותה התנהגות".

המספר אינו מרוצה ממצבו כהולך רגל. "מרוב הליכה הצטמצם אצלי הכושר להתפלא או להתפעל", אבל הוא אנוס להמשיך ללכת. "כל דבר מעורר בי סקרנות, ובעת ובעונה אחת אדישות. הרצון להכיר ולדעת קם בי בדיוק כשאני נסחף בזרם בלי מטרה. כל פרט מסיח את דעתי, אם כי בדרך כלל לשניות ספורות. אותה אינרציה של הולך הרגל המתוכנת מונעת אותי מלהביט במישהו". הוא אף מודה ש"שום הליכה לא סיפיקה לי גילויים אמיתיים".

ההליכה לא מספקת לו נחמה או אפילו עניין מיוחד, ובכל זאת, הוא ממשיך ללכת. זה ספר שמדמה הליכה וכאילו הוא נכתב בהליכה. זה לא ספר מסע, אלא ספר שהוא פעולה פיזית. ההליכה היא מטאפורה לאדם שהולך לאיבוד. לא רק בעיר, אלא גם בחייו. ערב יום הולדתו מישהו שלח לו ביקורת שלילית שנכתבה על אחד מספריו, והוא אינו יודע אם יצליח לכתוב שוב.

הפארק המוזנח אמור לספק את הפתרון, להרגיע את הנפש. אבל בחלקו הראשון של הספר נדמה שהמספר לעולם לא יצליח להגיע לפארק. הוא נעזר במפה, אבל זו מבלבלת אותו, והוא ומחשבותיו נודדים במעגלים. הוא מוצא את הדרך לפארק רק כשהוא מחליט ללכת "על פי מיקומם היחסי של האתרים במפה ולא על פי סימונם".

הכניסה לפארק, שהחיפוש אחריו עורר ציפיות כה רבות, לא משנה באופן מהותי את מחשבותיו של המספר, שאף מתקשה לקבוע באופן ברור את הגבול בין השביל ליער. מחשבותיו ממשיכות לנדוד לעבר ולעתיד, אבל הוא מרשה לעצמו להתיישב מדי פעם, וגם קצב המחשבות מואט במידת מה.

המספר מתיישב על ספסל ונזכר בשעון שראה בנסיעתו לגרמניה, ארץ שבה נרצחו כמה מבני משפחתו בימי השואה, שעון הפוך, שמחוגיו נעים מימין לשמאל, כביכול הם נעים לעבר. כשאדם זקן מתיישב לצידו, הוא נרדם ומדמה את עצמו כזקן שלידו הוא יושב, ושהעניק לאחיין שאין לו את השעון ההפוך.

המחשבה על השעון הנע לעבר, בעוד שהמספר נסחף לעתיד, מעלה על הדעת את מלאך ההיסטוריה של וולטר בנימין. אותו מלאך המפנה פניו אל העבר, ורוח סערה הנושבת מגן עדן "הודפת אותו בהתמדה אל עבר העתיד, אליו הוא מפנה את גבו".

כמו המלאך, גם המספר נסחף כלפי העתיד, ומבטו אל העבר, אך זו אינה ההיסטוריה הכללית, אלא ההיסטוריה האישית שלו, והוא ממשיך ללכת. הוא מחפש מישהו שיחזיר לו מבט, אדם, חיה או חפץ, ואפילו הסירות בצורת ברבור נראות לו שופעות חיים באופן מסתורי. הוא מחפש אוזן שתקשיב לו, ומתפתה לשאת נאום באוזני הדגים והצבים "כי הקהל האמיתי ביותר הוא הקהל שמבין פחות..כשהוא מצביע על חוסר התועלת שבנו".

השיטוט מסתיים בבית קפה במצב ש"מייצג את אחת הסצנות הכי רגילות ואופייניות לסופר: יושב ליד שולחן בית קפה, התרמיל הצפוי והכלים הספרותיים בתוכו, מול כוס קפה או משקה אחר; כלומר, מצב מתאים לכתיבה". אבל הוא לא כותב, ובמקום זאת מהרהר בסיבות שמונעות ממנו לעשות זאת.

הוא מתבייש לכתוב, "וכמו כל דבר מבייש, אם רוצים דווקא לעשות אותו, אין ברירה אלא לפעול בהיחבא". לדעתו, "הכתיבה היא מלאכה פרטית, שעם זאת צריכה להיהפך ברגע מסוים לציבורית". אבל עכשיו המציאות כבר אינה סולידרית עם פעילותו.

המספר מבדיל בין שני עולמות – עולם ההליכה והתנועה, ועולם הישיבה והמנוחה. עולם שיש בו חוסר תנועה והמתנה, ועולם שיש בו פעולות והחלפת דעות. הכתיבה נמצאת בתפר שבין השני העולמות הללו, והצלחתה תלויה במערכת היחסים שביניהם, באיזון שבין הפרטי לציבורי, בין ההליכה לכתיבה.

סרחיו צ’חפק; שני העולמות שלי; מספרדית: שוש נבון; הצאת כרמל; 128 עמודים

הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-24 בינואר 2013

נגישות