גיבור ספרו החדש של אברי הרלינג, “האיש בכובע הקסקט”, הוא אלמן. הספר נפתח לאחר מותה של אשתו, וליתר דיוק לאחר שכולם, ולא ידוע מיהם כולם, "עזבוהו לנפשו שהתאלמנה", והוא נותר, לראשונה זה שנים רבות, לבד.

אם לא מביאים בחשבון את החתול, האלמן (כך הוא מכונה לכל אורך הספר, והרלינג לא נמלט מתופעה מטרידה ונפוצה מדי בספרות העברית בשנים האחרונות – היעדר שמות) בודד לגמרי. בעבר הוא היה בעל חנות סדקית למוצרים שכיום כמעט אף אחד לא זקוק להם. אין לו ילדים, והקשר היחיד שלו עם החברה מתבטא בצפיה מהמרפסת במשחקי השש בש של חבורת בעלי המלאכה בכיכר שמתחת לביתו – הנגר, הרפד ששום רהיט מרופד לא יצא מבית המלאכה שלו זה מכבר, והמוביל הבריון שמסיבה עלומה כלשהי האלמן מרגיש קרבת נפש אליו. אולי משום שהוא אינו חושש להפגין את זעמו כלפי מי שעשיר, צעיר או חזק ממנו. לעומתו, האלמן הוא צופה בלבד.

האלמן צריך ללמוד לדאוג לעצמו – לבשל, לעשות קניות, להשקות את העציצים, למשוך כסף מהבנק. מה יש לו בחיים? חתול, ומחברת מתכונים, וצמחי תבלין ופיסת ים במרפסת. "מרווח צנוע שהותיר בית חד-קומתיח שחמק ממנופי הקבלנים…ומרובע כחול מעומק הים נותר גלוי בזכותו. לא גדול יותר מחלון רחוק. ריבוע הים הצנוע שיקף את תכול השמיים ועיטר את המראה בזהרורי אור חוזר".

הוא כותב יומן, ובעצם ממשיך את היומן השבועי של אשתו המתה. זה אינו יומן של מחשבות אלא של משימות שצריך לעשות. ותחילת מעשיו היא כתיבת המשימות שמוטלות עכשיו על כתפיו. אחת הראשונות שבהן היא עריכת חשבון הוצאות מפורט. הוצאותיו הצפויות הן 3,605 שקל בחודש, ואילו הכנסתו עומדת על 3,330 שקל בלבד. בחשבון החיסכון יש פחות ממה שחשב, ויש קנסות על פירעון מוקדם, והוא מגלה שההוצאות, כמובן, גדולות ממה שהעריך. ובכל חודש הוא במאזן שלילי של יותר מ-400 שקלים בממוצע.

האלמן מגלה את מחברת המתכונים של אשתו, ומחליט לבשל את כל המתכונים המופיעים במחברת, כי "תוכנית כלשהי פירושה נקודת משען לחיים". הוא מתחיל בבישול קציצות, על פי המתכון, ועל פי הזכרונות שנותרו לו מישיבתו במטבח בזמן שאשתו בישלה. האלמן עובר מתפקיד הצופה לתפקיד המבשל, והכנת הקציצות היא טקס זיכרון פרטי המתואר על כל שלביו, החל בקילוף וגירור תפוחי האדמה ועד קריצת הקציצות מהתערובת,טיגונן ובישולן. המעשה המנחם מסתיים כאשר האלמן מגלה שערך את השולחן לשני סועדים.

הספר מורכב מחמישה חלקים: שנתיים, שבוע, שעתיים, רגע ונספחים (שאינם פחות חשובים). למרות גילו של הגיבור, אין כאן התפרשות של הזמן, אלא דווקא דחיסה – שנתיים ואז שבוע ואז שעתיים ואז רגע.

למרות הקשיים, האלמן מסתגל לשגרה החדשה וכך חולפות שנתיים, שמסתיימות בהיעלמותו המוזרה של המוביל מהנוף, היעלמות שמכבידה על לבו של האלמן . מכה נוספת ניחתת עליו – היעלמות פיסת הים האחרונה מחלונו. בסופו של יום קשה, "כאשר התיק את מבטו מן השמיים לחפש את פיסת הים המנחמת תמיד, הוא גילה שאלוהים או שלוחיו לקחו אותה וכתבו במקומה באותיות אדומות ומודגשות בקו: ‘ככה זה כשאוהבים’..שלט פרסומת של חברת תקשורת גדולה התרומם בן-לילה מגג המבנה הנמוך , והוא מסתיר לו לחלוטין את הים".

בנקודה זו, נדמה שאנחנו יודעים לאן הולך הספר. האלמן הבודד מתרגז על שלט הפרסומת שצץ לפתע מול חלונו. אנו גם יודעים אין לו מספיק כסף, ושחסכונותיו אוזלים במהירות. אם כן, די ברור שסופו של הספר הוא במעשה הירואי של חבלה בשלט, ואולי מעשה הרס נועז יותר, מעשה של יאוש. זה נכון, וגם שגוי לחלוטין.

"האיש בכובע הקסקט" הוא ספר חכם. האלמן אכן מתכוון להרוס את השלט, אבל המעשה שלו לא נובע מיאוש. הוא לא מעשה אנטי חברתי, אלא פעולה שמתבצעת במקביל ליציאת האלמן מדירתו ומבדידותו. האלמן נפתח לחברה וגם תקוה כלכלית יש לו. ובכל זאת, או בזכות זאת, הוא מחליט למחות, ולהרוס את שלט הפרסומת. אבל זה אינו מעשה של יאוש, אלא של תקווה. הפלת השלט היא מעשה חברתי, שבזכותו האלמן מרגיש שיש לחייו משמעות. שהוא הותיר אחריו משהו.

הסולידריות שנוצרת בין האלמן לבעלי המלאכה מעניקה לאלמן את הכוח להרוס את שלט הפרסומת. יש שם אחוה של תמיכה וגילוי לב ומסחר שהוא שותפות ולא ניצול. ולפתע הוא כבר לא רק אלמן, אלא אדם בזכות עצמו – איש בכובע קסקט.

האם "האיש בכובע הקסקט" הוא ספר מחאה? אולי. יש בו זעם, אבל יש בו יותר ממחאה, יש בו מעשה. בשירו של בוב דילן, "לאורך מגדל השמירה", מקונן הג’וקר על אנשי העסקים ששותים את יינו, ואילו הגנב אומר לו שהשעה מתאחרת והגיע הזמן להפסיק להתלונן. אם כן, מה אנחנו צריכים? קצת פחות מחאה של ג’וקרים וקצת יותר אתיקה וסולידריות של גנבים.

האיש בכובע הקסקט; אברי הרלינג; הוצאת כרמל; 254 עמודים

הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-6 בדצמבר 2012

נגישות