רק הבוקר, אחרי מותו של סמי עופר, הבנתי מה הפריע לי ברעש התקשורתי סביב פרשת האחים עופר והמסחר עם מדינת האויב הנוראה, אימפריית הרשע הפרסית – הוא היה נגוע בצביעות.
בדרך כלל אני נוטה לפקפק בהפחדות החביבות כל כך על מנהיגינו. באופן קצת משונה האיום האיראני, האיום הדמוגרפי, משבר המים ודומיהם, אינם יותר מאשר תירוץ להמשך המצב הקיים.
לא כל כך התרגשתי מהידיעה שספינות בבעלות ישראלית למחצה עוגנות בנמלי איראן. אחרי הכל, ישראל כבר הספיקה למכור כלי נשק לאיראן, צינור הנפט המחבר בין אילת לים התיכון נמצא (עדיין) בבעלות משותפת ישראלית-איראנית ושתי המדינות אפילו ישתפו פעולה במאיץ החלקיקים האיזורי ההולך ונבנה בימים אלו בירדן.
אני מניח שיש משהו בטענת האחים עופר, שכל פעולותיהם נעשו בידיעת ממשלת ישראל, ואפילו בברכתה. ברור אם כן, שאם צריך להאשים מישהו, הרי זו הממשלה, שקולה קול יעקב – זועקת ומתריעה מפני הפרסים הרעים, וידיה ידי עשו – כאשר היא עושה איתם עסקים.
אבל זו היתה הזדמנות פז שקשה לפספס. זוג מיליארדרים זקנים ורעים, שעושים עסקים עם האויב. מתי יש לנו, שמאלנים רדיקלים שכמונו, הזדמנות להיות פטריוטים. אם כן, הכה במיליארדרים והצל את המולדת.
הערה אחרונה. אני לא מחסידיהם של האחים עופר, ויש לי עוינות בסיסית לא רק כלפי מיליארדרים, גם מיליונרים אני לא אוהב. ובכל זאת, יש לי דבר אחד לומר לזכותו של סמי עופר. בכל השבועיים האחרונים לא שמענו על מחלתו ולו ברמז. האם יתכן שבפתק הסודי שנשלח לכרמל שאמה (הכהן) נכתב “סמי עופר הולך למות. דחילק, רד ממנו”?
לא חשבתי על זה ככה. מעניין, וכתוב היטב.
אכן כתוב היטב, יותר מדי פרשנויות על הסערה שנראה שכמעט וחלפה.. אני אופטימית..
כל מילה בסלע.
תודה, מוטי.
תודה רבה ראובן
אכן, כל מילה בסלע. ולחשוב שבעבר איראן וישראל היו ביחסי שלום ושיתוף פעולה.
כמו בחיים הפרטיים של כל אחד ואחד מאיתנו, גם במדינות המצב יכול להשתנות מרגע לרגע.