ובונוס לקוראי הבלוג – ספוילר מיוחד בתחתית העמוד

הסופר דאגלס אדאמס אמר פעם בראיון שהומור לא נועד רק להצחיק. אדאמס, גאון קומי בפני עצמו, קונן על כך שאמת פשוטה זו – אשר פעם היתה מובנת מאליה – נשטפה ונשכחה בזרם המצחיקנים המציף את העולם. כולם היום בדחנים, אמר אדאמס, ועבר לכתוב על טכנולוגיה. יפתח אשכנזי יודע שהומור הוא דבר רציני – רציני עד מוות, וספרו החדש, "פרסונה נון גראטה" הוא ספר מצחיק מאד, ומורבידי מאד.
בתחילת הספר (שאולי אינה ההתחלה כלל, אלא רק מבוא לסיום) מתגלה ברחביה, בבוקר שלאחר בחירות 2006, גופתה של שירה וייסמן, סטודנטית לאמנות. מאותו רגע יתגלגל הסיפור קדימה ואחורה בין מלחמת לבנון למלחמת העולם השניה, ומכרמיאל לירושלים ובחזרה, ואנו נזכה להציץ לתודעתם המבולבלת, והמעוותת של שלל דמויות, הנכפות על ידי המחבר לדבר בחרוזים.
אראל, חברה הזנוח של הנרצחת, שהוא ככל הנראה הרוצח; החוקר פקד יוסף סימן טוב; חבריהם וחברותיהם של שירה ואראל; אדולף אייכמן וריקרדו קלמנט, שכנתה ניצולת השואה של שירה; צביקה – סוחר נשים ומדובב משטרתי; עורך הדין המגן על אראל, ואליהם יצטרפו צוות מספרי הסיפור – אראל, סגן העורך השכוח של קובץ "שיח לוחמים", פסיכולוגית פמיניסטית והסופר עצמו – כולם נכפים על ידי הדיקטטור הגדול, הלא הוא הסופר לדבר בחרוזים, ואין הכוונה לחרוזים אלתרמניים מהודקים ושקולים, אלא אותם חרוזים שקופים וחיוורים, שאף מסיבת יום הולדת או חגיגת גירושין ישראלית אינה שלמה בלעדיהם.
למשל, "בית העלמין זכה לעדנה מסוימת בתקופה האחרונה, כאשר העלייה מברית המועצות הביאה עימה לא מעט קשישים, שנפטרו חיש מהר בשל תנאי הארץ הקשים. אמא של אראל האשימה אותם שהם באו ארצה רק כדי למות כאן כקדושים, אך בהתחשב בעובדה שמרבית האנשים מעדיפים לא למות, אישומים אלה נראים לנו קלושים, שלא לומר תלושים” (עמוד 70).
מבעד לחרוזים המשעשעים עד למאד, מתגלה עולם מחריד שבו אלימות מינית, ומין אלים נשלבים ומתגלגלים זה בזה ללא התר – אונס ורצח, מין נצלני, פשעי מלחמה, סחר בנשים, גניבת זרע, וסתם גסות רוח מתחברים אלו לאלו ברצף ארוך שמתחיל עוד בטרם ההתחלה, ושכמעט אינו נגמר.
הנה דוגמא ארוכה וקשה לעיכול – היישר מפיו של הרוצח. "בעטתי בשירה, שנקראה כך עם הולדתה על שמה של סבתא שרה, שעדיין לא היתה זקנה אז, אך גם לא צעירה. אגרופי הלמו בבבשרה. התענגתי על התחושה האדירה. אחר כך גררתי אותה למטבח, מושך בשערה, והכיתי אותה שוב בכף יד פעורה. זו הייתה מכה ישירה. לא ריחמתי עליה, כשאני סבלתי היא לא נשברה. מה גם שהיא לא נזירה, היא אחראית בדיוק כמוני לכל מה שקרה……הצמדתי אותה לשולחן הפורמייקה אחרי שניפצתי את כל הכוסות והצלחות. אחר כך מצאתי שבר חרסינה, וחרטתי בעורה מילים חותכות. את סבלה היא הביעה בגניחות. "מחכה לנו אחלה לילה", אמרתי, "יש למה לחכות" (עמוד 86).
זה ממש טעם רע, אתם עלולים לומר, לתאר כך בחרוזים אונס ורצח, אבל האם כתיבה סטנדרטית תהפוך את הרצח לדוגמא של טעם טוב? לחרוזים ב"פרסונה נון גראטה" יש יותר מתפקיד אחד. מלבד השעשוע והצחוק (וזה ספר מצחיק מאד), הם מדגישים את מעשה הכפייה של הסופר. כל סופר הוא רודן, ואשכנזי מפזר בין דפי הספר רמזים לכל ספרי וסופרי הקאנון הישראלי כמכונת סיפר גדולה.
חריזה אלתרמנית לא תתאים כאן, על המלאכותיות של מעשה החריזה לבלוט; כדי שכשנקרא לא נוכל לשכוח לרגע, שהדמויות הספר אינן חופשיות, ואפילו המספר הכל יודע הוא פיקציה שמאחוריה עומד סופר.
השאלה החשובה אינה מי הרוצח, אלא מי אינו רוצח או אנס או סתם מנוול – האם מי מהדמויות, המרקדות כמריונטות לפי חלילו של הסופר, תצליח להיחלץ מתבנית האלימות החוזרת, שהמציאות והסופר כופים עליה, וכאן כדאי לעצור, לפני שיתגלה סופו של המעשה.
באמצעות הומור אנו יכולים לומר דברים, שביטוי גלוי שלהם עלול להיתפס כקלישאתי מחד גיסא, או מאידך גיסא כנפוח. מאיה ערד ורויאל נץ טוענים, שהדוברים בימי הולדת מתביישים לדבר בפשטות מעומק ליבם, ולכן מסתתרים מאחורי חרוזים. מאחורי ההומור המצוין, והחרוזים הגרועים-מבריקים של אשכנזי מסתתר דבר מה עמוק, שכדאי להקשיב לו.
פרסונה נון גראטה; יפתח אשכנזי; הוצאת חרגול, עם עובד; 335 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור ביקורת הספרים של “עכבר העיר” ב-1 ביולי, 2010.
ועכשיו, כמובטח לעיל, לספוילר.
הרוצח, יאמר עורך הדין, שאינו אלא בנו של איכמן, הוא בסך הכל בורג קטן במכונת הסיפור, לעומתו, פקד סימן טוב מתמרד נגד התפקיד שנכפה עליו ולא אונס את ליטל קלמנט – בתו של ריקרדו קלמנט/אדולף אייכמן, ועל כך אומר המספר (ורומז לקאנט) “לעתים האדם הטוב הוא זה שהולך בדרך חסרת תכלית”.
המעגל שהחל ב-26 ביולי 1946, מסתיים ב-26 ביולי 2006. (האם במקרה בחר אשכנזי ביום השנה להצהרת פוטסדאם?).

ואיך אפשר בלי

נגישות