“מתי הבנתי שהזיכרון הוא פשרה בין שכחה לעזובה” (ישראל אלירז)

 בסיפור “פונס הזכרן” כותב בורחס על אירנאו פונס, “בן-כפר פשוט מפראי-בנטוס, עם כמה מיגבלות ללא תקנה”. לפונס לא היה כל צורך בשעון, כיוון שתמיד ידע בדיוק מה השעה, ואני יודע רק בערך מתי נרצח אודי, אני יודע בדיוק שבערב שבת, אני יודע בדיוק שבחורף, אני יודע בדיוק שבעת פריחת השקדיות, ואחרי חמש שניות של מחשבה אני נזכר שקצת יותר משבוע לפני פורים, הרי קמנו מהשבעה לפורים דפרזות ונסענו לפורים דמוקפין. אבל המספר, הנקודה הברורה היחידה בזמן שיש לי, הוא 2011. כך, כדי לדעת לפני כמה שנים איבדתי את אחי אחשב ואמצא שהשנה כבר 2020 להולדת ישו ואם הרצח התרחש, אירע, התגשם, קרה 2011 שנים לאחר הולדת משיח הנוצרים, הרי שעברו מאז כבר 9 שנים.

לו אודי היה כאן, ודאי היה אומר לי שלא נרצח ב-2011, אלא בשנה העברית התשע”א, שאנחנו יהודים, ויהודים סופרים לפי בריאת העולם. השנה היא שנת תש”פ וליתר דיוק התש”פ. זאת אומרת שהעולם נוצר בדבר אלוהים לפני 5,780 שנים, ובית המקדש חרב בשנת ג’תתכ”ח וכל ילד יודע לחשב גימטריה פשוטה ולפיה עברו מאז בערך 2000 שנים, פחות או יותר.

יהודים טובים אינם מונים ללידתו של אדם, ואפילו יהיה אותו האיש, מלך היהודים. אנו מונים את שנותינו לבריאת העולם. אצלנו אין לפני הספירה ואחרי הספירה. הזמן הוא אחד, הכול נספר והכול מדוד באמת מידה אחת. לפי סדר עולם רבה, בשנת 1656 ירד המבול ובשנת 2448 יצאו בני ישראל ממצרים ובאיזו שנה נולד ישו? לא בדקתי, אבל אני משער שסדר עולם רבה אינו מציין את לידת ישו.

סדר עולם אומנם מספר את תולדות העם היהודי והעולם בהתאם לשנים שעברו מאז הבריאה, אך רוב הזמן היהודים לא ספרו באמצעותו את השנים. בערך עד המאה ה-11 לספירת הנוצרים, הספירה היהודית המקובלת הייתה למניין השטרות – השנה המופיעה על שטרות בתי הדין. מסמכים רשמיים שיש להם תוקף משפטי הם אסמכתא לשנה שבה אנחנו נמצאים. אין שום צורך לספור את השנים מלבד הצורך המשפטי. זו אינה ספירה, אלא נקודת ציון, ממש כמו נקודת ציון גיאוגרפית. האם יש צורך בכלל בספירה מחוץ לבית המשפט? המחשבה הזו עדיין תלויה באוויר. לשם מה לספור?

מניין השטרות ספר את מספר השנים לשלטון היווני במזרח התיכון. זוהי הספירה של השלטון, האומר לנו באיזו שנה אנו נמצאים. אם כן, לא ללידת המשיח ולא לבריאת העולם ספרנו, אלא לשלטון הארצי. אנחנו בגלות. השלטון קובע כיצד סופרים, והוא עצמו הנספר. כיצד נדע מתי אנחנו נמצאים? אנחנו נמצאים בשנה שקבע השלטון, גם אם השלטון כבר התחלף בשלטון אחר.

ומה היה לפני כן? כמה שנים חלפו מאז השנה החמישית לשלטון כורש ועד השנה השנייה לבואו של אלכסנדר מוקדון? לא חלפו שנים שאפשר למנות באמת מידה יחידה. אם השלטון הוא הסופר והשלטון הוא הנמדד, הזמן אינו אחד או שניים, הוא מרובה ומספר צירי הזמן כמספר השליטים. זמנו של כורש שונה מזמנו של דרייווש ומזמנו של מוקדון. כל שלטון הוא ספירה לעצמו, ועת לכל זמן תחת השמים. ובתוך זה, השנה היא מעגל העומד לעצמו, מחזור עונות שאינו תלוי בשלטון ושאינו מצטבר לספירה בעלת משמעות. השקדיות שוב פורחות, ופורים שוב מתקרב, ושוב אנחנו באותו זמן. והשאלה עדיין תלויה באוויר, לשם מה יש צורך בספירה? מה זה משנה כמה שנים חלפו?

במאה השישית לספירה, בשנה שעדיין לא הייתה המאה השישית לספירה הציע דיוניסוס הצנוע (Dionysius Exiguus) להתחיל ספירה חדשה. באותן שנים, שהיו אותן שנים, באותו זמן, שהיה בדיוק אותו זמן, רוב הנוצרים ציינו את השנה בהתאם לקונסולים המכהנים, אך כדי לחשב את מועד הפסחא היה צורך בספירה רציפה. לשם כך ספרו את השנים לשלטון הקיסר דיוקטליאנוס, הקיסר הרומי האחרון שרדף נוצרים ברצינות. על שמו נקראת אותה ספירה – תקופת המרטירים. כן, הנוצרים כמו היהודים ספרו את שנות השלטון, ובמקרה שלהם, לא סתם שלטון העולם הזה, אלא שלטון עוין. ספירת הנוצרים הטובים היא ספירת האנוסים, ספירה המזכירה לנוצרי המאמין שהוא חי תחת שלטון זר, שזה אינו זמן הגאולה, שעצם התקדמות הזמן היא עלבון לאל.

אבל דיוניסוס הצנוע מתנגד למדידת הזמן בהתאם למעשי הרשעים. ראוי יותר, הוא אומר, לספור ללידת המשיח. הצנוע חישב ומצא, לא ברור כיצד, שבאותה שנה, שנת הקונסול פרובוס ג’וניור, שנת 247 בלוח הדיוקטיליאני, מלאו 525 שנים להולדת ישו. באותה שנה, ההיסטורה מתחילה מחדש, הזמן נולד שוב, והפעם זו ספירה סופית, הספירה להולדת מי שיביא את הזמן אל קיצו, מי שביאתו השלישית תסיים את ההיסטוריה.

הספירה החדשה יצרה דבר מה נוסף, את לפני-הספירה. את הזמן שלפני הזמן. כבר אין זמנים שונים, יש ציר אחד ובו יש לפני ואחרי. לפתע, ברגע אחד, יש 30 לפני הספירה ו-100 לפני הספירה, אלו השנים שלפני הלידה, לפני שיש טעם לספור. אלפי שנים שקדמו להולדתו של אדם אחד, אדם שחי פחות מ-40 שנה, הפכו בבת אחת לנטולות ממשות, להכנה בלבד לספירה האמיתית.

יש הסבורים שדיוניסוס הצנוע הציע להחליף את הספירה מסיבה נוספת. הכרונולוגיה של תרגום התנ”ך ליוונית שונה מהכרונולוגיה של התנ”ך העברי, ולפיה העולם נברא כ-5500 שנים שנים לפני הולדת ישו. במאה השישית לספירה, כאשר עדיין לא הייתה השישית לספירה, עם התקרב השנה ה-6,000 לבריאת העולם לספירת הנוצרים, התפשטו המסורות ולפיהן ביום הולדתו ה-6,000 העולם יחדל להתקיים, יחרב, יעצור, ימות. דיוניסוס רצה למנוע את התפשטות האמונה על סוף העולם המתקרב, ולכן הציע ספירה אחרת, חדשה. אם כן, הספירה הנוצרית היא ספירה שמטרתה למנוע מחשבה שהעולם נגמר. השנים מתקדמות, וזה סימן שהעולם לא חדל מלכת. השנים חולפות, ואנחנו גדלים, 2012, 2013, הילדים מתבגרים וצומחים, 2015, 2018 ויש כבר ילדים חדשים.

מה בעצם אני רוצה לומר? בעצמי איני יודע. אולי פונס הזכרן יסביר את זה טוב ממני.

בהמשך הסיפור נודע לבורחס שפונס נפל מסוס. תאונה זו הותירה את פונס נכה. הוא אינו יכול לזוז, ונאלץ לשכב בחדרו נטול יכולת תנועה. למרבה המזל הוא זכה בפיצוי על האסון, ואולי זה אסון נוסף שקרה לו, זיכרון מופלא. פונס זוכר כל דבר שקורה בכל רגע ורגע. “פונס זכר לא רק כל עלה של כל עץ בכל יער שהכיר, אלא גם כל פעם מן הפעמים שהבחין בו בחושיו או העלה אותו בדמיונו”. פונס זוכר לא רק כל מראה, אלא גם כל זיכרון – “או העלה אותו בדמיונו”. כמובן שזיכרון כזה רחב יותר מהזמן שבו נוצר, וממחיש שמה נראה לנו כזמן הוא זרם דקיק בתוך נהר אינסופי, לא רק באורכו אלא גם ברוחבו. פונס הוא יודע-כל שידיעתו מסכלת כל אפשרות לפעולה. כל מראה הוא זיכרון, כל ניחוח הוא מאורע, כל צליל הוא סימפוניה.

אולי כדי להעביר את הזמן, פונס מפתח שיטת מיספור מקורית, ובה לכל מספר יש מילה או ביטוי. “במקום ‘שבעת-אלפים ושלוש-עשרה’ היה אומר (למשל) ,מאקסימו פרס’; במקום ‘שבעת-אלפים וארבע-עשרה’ – ‘הרכבת’.” בשיטה של פונס, המספרים כבר אינם סדרה, וההבדל בין 3 ל-2 או 467 ל-23 אינו כמותי אלא איכותי. “ניסיתי להסביר לו שאותה רפסודיה של תיבות נטולות קשר היא בדיוק ההיפך משיטת מיספור”, אומר המספר. אבל הפרויקט של פונס הוא בקשה להעניק מובן למספרים ולזמן, שהרי הבעיה בזיכרון שלנו אינה רק דלותו ודלילותו אלא שאנו מסמנים אותו על שנתות אחידות. בשיטה של פונס, ההבדל בין 2010 ל-2011 לא רק גדול יותר מההבדל בין 2011 ל-2012, הוא שונה ממנו לגמרי. 2010 היא לפני הספירה. ב-2011 התחילה ספירה חדשה, והזמן נעצר.

בשיחתם האחרונה, פונס אומר למספר שפעם, לפני התאונה, “היה ככל נוצרי: עיוור, חירש, אטום, שכחן”, ובסוף הסיפור הוא נראה למספר “מונומנטלי כארד, עתיק יותר ממצרים”. בורחס מנגיד בין הנוצרים – אנשים שחיים בתוך ספירה מדומה, עיוורים, חירשים, אטומים, לקדמונים שהיו חופשיים מספירה. התאונה החזירה את פונס לזמן שלפני הזמן, לזמן שאינו ספירה. זמן הנצרות הוא הטעייה שהתאונה שחררה את פונס ממנה, זו הספירה מלידת אלוהים להתגלותו, ספירה שיש בה אשליה של התקדמות. הזמן הקדמוני הוא הזמן האמיתי, זמן שאינו זמן, שאין בו אשליה של תנועה מעבר לעתיד ושל גאולה. זה זמן שאינו ספירה לעבר מפואר או למות קדושים, לא לבריאה ולא למוות.

כמו סיפורים רבים של בורחס, גם “פונס הזכרן” הוא כפול-פנים. בורחס מציע אפשרות ומבקר אותה. מעלה אפשרות דמיונית ונהדרת ובה בעת מראה שהיא בלתי אפשרית ומלאת פגמים. “פונס הזכרן” לועג לסיפורי הארה שבהם המואר חווה את העולם כמו שהוא במלואו, כהווה שאין בו צער על העבר ולא חשש מהעתיד, שהרי כדי להיגאל מנצרותו, פונס היה צריך לאבד את יכולת התנועה. פונס אף רומז שקללת הזיכרון היא עצמה התאונה והיא שמונעת ממנו לזוז. פונס השתחרר מהזמן, והוא לכוד בו. הוא יצא לחופשי מכבלי האשליה וכעת הוא כעת, חופשי וקפוא.

וכמו בסיפורים רבים של בורחס, האפשרות הדמיונית והפנטסטית, הנהדרת והאיומה, הבלתי אפשרית, מתקיימת כמעט בכל אחד, באותם רגעים קפואים שבהם אנחנו חיים ולא עוזבים אותי. הזמן החי לנצח בבועה לא שבירה. זמן נפלא ונורא.

זה זמן שבו אין צורך במספר שיאמר לך כמה שנים חלפו מאז מות אחיך, כיוון שאתה זוכר כל רגע ורגע. כיוון שאתה נמצא בכל רגע באותו רגע, בשנייה שבה קיבלת את ההודעה, בצבע הקיר, בניחוח הדק של הבשמים אחרי ההבדלה, בצליל הטלפון, בתנועה לכיוון המטבח, לא הסתכלתי על השעון.

 

“כל מה שאני זוכר מכם המתים הגדולים עומד ביני לבינכם” (ישראל אלירז)

 

 

נגישות