הפתיחה לספר "אבל זה הדבר עם הנוצות" היא שיר של אמילי דיקינסון "שהאהבה היא כל אשר,/ היא כל אשר נדע על אהבה;/ די בזה, על המשא/ לתאום את התענוג". אלא שהמילה "עורב" השתלטה על השיר וכעת הוא "עורב היא כל אשר,/ היא כל אשר נדע על עורב;/ די בזה, על עורב/ לתאום את עורב." וזה אולי כל מה שצריך לדעת על הספר – שעורב השתלט עליו, על האהבה ועל כל אשר נדע, בחוצפה ובמחיקה ובשעשוע.
עורב מתפרץ לביתו של אלמן טרי, "נוצות בין האצבעות שלי, בעיניים שלי, בפה שלי, ערסל נוצתי מתחתי מרים אותי חצי מטר מעל המרצפות. עין נוצצת ושחורה-משחור בגודל הפנים שלי, ממצמצת לאט בתוך ארובה מרופדת עור מקומט… תוריד אותי, אמרתי. לא לפני שתגיד שלום… שלום עורב, אמרתי. טוב לפגוש אותך סוף סוף."
שלושה מספרים יש לספר: "אבא", "ילדים" ו"עורב". "אבא" הוא האלמן, חוקר ספרות הכותב ספר בשם "'עורב' של טד יוז על הספה: אנליזה פראית". הוא מוכה יגון, הוא בהלם, הוא מיואש, או כפי שעורב אומר "הדמות הזאת ממלאת את התפקיד המסורתי של כבר-הלך-עליו, מתפגר-בארץ-נוכרייה".. "ילדים" הם שני הילדים, תאומים הכותבים בקול אחד, בגוף ראשון יחיד. שני אחים שהם אחד, "שתי דמויות אבל צורה אחת… אנחנו מחלצים בקושי ארבע רגליים קטנות וארבע זרועות קטנות". לנצח הם יהיו "הילדים", ישות אחת כפולת פנים ומרובעת זרועות שאי אפשר לחלקה לשניים. ואיך הילדים? ישאלו המתעניינים, איך הם מתמודדים?
המספר השלישי הוא עורב עצמו, לא "העורב", אלא עורב – שם עצם ושם פרטי, "שטוזה של נוצות שחורות וסירחון של מוות". עורב יוצא היישר מתוך ספרו של טד יוז, והוא מיתי וממשי כבן דמותו – משחקי ורחמן, גאון, נדיב ואכזר. הוא פולש פנימה וכופה את עצמו על הספר ועל האב ועל האבל.
למה צריך עורב? עורב מצהיר שהוא דוגל בגישה הטיפולית ושהוא יעזוב כשכבר לא יהיה צורך בו, אבל למה יש צורך לסֶפֶר בעורב?
האמת העגומה היא שאבל הוא דבר טריוויאלי ומשעמם. זו אפילו לא חוויה ייחודית, זה קורה לכולם, במוקדם או במאוחר. מה כבר אפשר לומר על אבל? שהחיים נמשכו? החיים תמיד נמשכים גם אם הם אחרים לגמרי, הם אחרים באופן בנאלי.
אז קודם כל, עורב הופך את האבל למעניין, למשהו שאפשר לכתוב עליו. "אבל זה הדבר עם הנוצות" הוא ספר שנקרא בנשימה אחת, לא בגלל מתח, לא בגלל השאלה מה יקרה, אלא בגלל העוצמה שבה הוא אוחז את הקורא, לופת אותו ולא מניחו עד שיאמר יפה שלום. וזה לא תמיד נעים.
האב כותב שעורב מחליף בין עצמי מתורבת לטבעי, בין עורב לציפוריות ואותם חליפין עצמם מתקיימים בין אבל לחיים, ושהוא יכול ללמוד ממנו המון. נדמה שזהו מפתח נוסף לסיפור. העורב הוא דרך לכתוב על החליפין המתקיימים בין אבל לחיים, חליפין שלא נפסקים אלא משתנים.
הספר מתחיל עם הגעת העורב מעט לאחר מות האם ומסתיים עם יציאת הספר שכתב האב על טד יוז ועל עורב. כמה זמן זה נמשך? שנתיים או שלוש, קשה לדעת, כי הספר מתרחש בחלל קדחתני אך נטול זמן. קדחתני, כי אורכו של כל פרק לא עולה על כמה עמודים ולפעמים הרבה פחות. נטול זמן, כי כמעט ואיננו יודעים מה קורה מחוץ למשפחה, רגע אחד אנחנו ארבעה או חמישה ימים אחרי מות האם, במשנהו אנחנו כבר שנים רבות מאוחר יותר. כזהו טבעו של האבל, אין גמיש יותר מזמן האבל, רגע נע במהירות עצומה ולפעמים קופא. נע בתוך החיים, מתחתם, מופיע כאורח לא צפוי, נעלם כשמחפשים אותו.
עורב יכול לעשות הכול, כוחו על-אנושי ואל-אנושי, אך יש דבר אחד שאינו יכול לעשות – להחזיר את האישה המתה. פורטר תופס היטב את חוסר הכוח האחוז בכוח אינסופי. האבל, השכול, מתיר לאב לעשות כל מה שירצה, אך אין לו חשק לעשות דבר. הקרבה לגבול המוחלט שהוא המוות עושה כל דבר אחר אפשרי ובאותה עת בלתי נחוץ, חסר תכלית.
העורב הוא המספר העיקרי כי מי יכול לספר על האבל יותר טוב ממנו? הוא נמשך אל המוות, הוא דואג לאבלים, הוא מנקר בהם, הוא חוטף להם אוכל. העורב מספר לאב ולילדים סיפורים, אגדות על עורבים שמגנים וטורפים, והמשפחה מתאוששת. האם היא מתאוששת בזכות העורב? האם יש חשיבות לשאלת המעמד האונטולוגי של העורב?
שאלת קיומו הממשי של העורב מלווה את הספר במפורש. "אשתי נדה בראשה", כותב הבן בבגרותו, "היא חושבת שזה מוזר שאני זוכר חופשות משפחתיות עם עורב מדומיין". שאלת קיומו של העורב היא גם שאלת קיומו של האבל. עורב הוא לא מטאפורה לאבל, ממש כפי שאבל אינו מטאפורה לשום דבר, הוא חיסרון שנוכחותו קיימת לגמרי. עורב עוזב כשקיומו נחלש, לא האבל נחלש, אבל האינטנסיביות שלו, הייאוש הכרוך בו כבר אינו עז כשהיה.
כאמור, עורב יוצא מספרו של טד יוז, ועורב של יוז הוא יצור מיתולוגי, שותף לבריאה. בשיר "Crow Blacker than ever", מתאר יוז כיצד עורב מנע מהעולם להתפרק לאחר שאלוהים והאדם נגעלו זה מזה.
"Things looked like falling apart.
But Crow . . Crow
Crow nailed them together,
Nailing Heaven and earth together
The agony did not diminish.
Man could not be man nor God God.
The agony
Grew.
Crow
Grinned "
העולם שבו אנו חיים, הוא יצירתו של עורב, עולם המחובר במסמרים שאינם מקטינים את הכאב, אבל מונעים מהדברים להתפרק. זה עולם שבו הלעג של העורב ממליח את הפצע אבל גם מאפשר להמשיך לחיות. עורב הוא בדחן כפייתי וסר טעם, ומי שלא עמד בחדר מלא אבלים מתבדחים וצוחקים עד כאב בטן לא יודע כמה שחור וסר טעם הומור יכול להיות. אבל הוא טעם רע, מוות הוא טעם רע.
כפי שאפשר להבין, "אבל זה הדבר עם הנוצות" מתכתב באינטנסיביות עם יצירות ספרות אחרות, לא רק עם טד יוז, אבל בעיקר איתו, ולכן הוא ייקרא אחרת על ידי הקורא הישראלי, שיוז לא היה המשורר הלאומי שלו ושלא יודע בעל פה את הפואמה "העורב" של אדגר אלן פו. זה לאו דווקא חיסרון, אולי דווקא בזכות הניתוק הזה, עורב ייקרא כפחות כדגם ספרותי ותשומת הלב תוסב אל עורב כאל החיה הממשית, זו שמלכתחילה שבתה את דמיונם של הסופרים שכתבו עליה ואולי יצטרפו לעורב גם הקשריו המקומיים, העבריים – העורבים שמצילים את אליהו הנביא מרעב, והעורב הראשון, זה שסירב לנטוש את נוח, העורב כידידו היחיד של האדם הבודד, זה שאוחז אותו בכוח עד שלא יצטרך אותו יותר, עד שיוכל לחזור לחיות.
אבל זה הדבר עם הנוצות, מקס פורטר, מאנגלית: עודד וולקשטיין, הוצאת כתר, 120 עמודים