ז'ורז' פרק נולד ב-7 במרץ 1936 בפריז. כבן לייציק שנהרג כחייל בצבא צרפת ולססיל שנרצחה באושוויץ, הוא כתב לא מעט על השואה ומלחמת העולם השנייה, בעיקר בספר המופתי "W או זיכרון הילדות", שילוב של זיכרונות מתקופת המלחמה וסיפור הרפתקאות דמיוני לכאורה על אי שאינו אלא מחנה ריכוז.
השואה ומות אמו נמצאים גם בספריו האחרים של פרק, וכמובן ב"החיים הוראות שימוש". מותה של אמו לא מוזכר במפורש בספר, אך הוא אחד מציריו, החל מהמוטיב "הבט בכל עיניך, הבט" הלקוח מספר ההרפתקאות "מיכאל סטרוגוב". לכאורה, זהו מוטו תמים המתאים לספר שהוא מעין תמונה מילולית. אך מי שקרא את הספר זוכר את הסצנה שממנה הוא לקוח. סטרוגוב, היוצא לסיביר בזהות בדויה בשליחות הצאר מסגיר את עצמו כדי להציל את אמו, ורגע לפני שהטטרים מסמאים את עיניו נאמר לו באירוניה "הבט, בכל עיניך הבט". המבט השלם הוא המבט האחרון לפני העיוורון, והעיוורון הוא תוצאת הסירוב להתכחש לאם.
פרק כותב לא רק על היעדר אמו, גם השואה כאירוע היסטורי, ואולי נכון יותר לומר על-היסטורי נמצאת ב"החיים הוראות שימוש". אחד המקומות האלה הוא פרק כ"ה, הפרק על האתנולוג מרסל אפנצל.
אפנצל הוא יליד וינה ש"כחניך אסכולת מלינובסקי ביקש למצות עד תום את תורת מורו ולהיות שותף בחיי השבט שהוא מעוניין לחקור". ב-1932, כשהוא בן 23, הוא יוצא לסומטרה ויעדו – "שבט רפאים שהמלזים מכנים האנדלמים או גם אורנג קובו" ביטוי שמשמעותו "אלו המתגוננים". השבט חי במרכז האי, "באחד האזורים הכי פחות מסבירי-פנים בעולם, כולו יער צחיח מכוסה ביצות שורצות טפילים מוצצי דם". אפנצל נכנס כמעט ללא ציוד אל היער ומופיע שוב רק חמש שנים ואחד-עשר חודשים לאחר מכן כשהוא על סף מוות, "משקלו היה עשרים ותשעה קילוגרם והוא היה לבוש רק במכנסיים עשויים מאינסוף פיסות קטנות של אריג שנתפרו יחד והוצמדו לגוף ברצועות צהובות". אפנצל חוזר לאירופה, אך כיוון שהוא יהודי הוא אינו יכול לחזור לווינה, שבה בינתיים הוכרז האנשלוס, אלא לפריז "שבה התיישבה בינתיים אמו". אפנצל חי בפריז שישה חודשים ומתכונן לשאת הרצאה על מחקרו, אך כמה ימים לפני ההרצאה הוא שורף את כל מה שכתב ונוסע, "משאיר לאמו פתק קצרצר המודיע לה שהוא שב לסומטרה ושהוא חש שאין לו זכות לפרסם כל מידע שהוא בנוגע לאורנג קובו".
מתוך מכתביו, הסטודנטים של אפנצל משחזרים את מה שהתרחש באותן חמש שנים ואחד-עשר חודשים. תצפיתו העיקרית הייתה שבני האורנג קובו הם אכן צאצאיה של תרבות מפותחת שהלכה והתנוונה. לשונם הייתה אמנם דומה ללשון אנשי אזור החוף אך הם השתמשו באוצר מילים מצומצם ביותר ו"הוא תהה אם לא דלדלו בני הקובו את אוצר המילים שלהם מרצונם, על ידי ביטול מילים כל אימת שמת מישהו מאנשי הכפר." לאחר שלושה ימים בכפר, אפנצל מתעורר ומוצא שהכפר נטוש. יותר מחודשיים נדרשו לו כדי לאתר אותם ושוב הם נוטשים את הכפר, וכך במשך חמש שנים. מעולם לא הצליח ליצור שום קשר עם בני האורנג-קובו. "ברגע שהצליח לעלות על עקבותיהם, הם היו נסים מפניו שוב, הולכים וחודרים אל מעמקי האזורים הבלתי ראויים עוד יותר למושב אדם".
במכתב ששלח אפנצל לאמו חמישה חודשים לאחר נסיעתו השנייה הוא כותב לה, "רציתי להגיע עד קצה הקצוות של הפראות… בתום מסע חיפושים מלהיב החזקתי בידי את הפראים שלי… אך אבוי, הם לא רצו בי… בגללי הם נטשו את כפריהם, ורק כדי לרפות את ידי, כדי לשכנעני שלחינם אני מתעקש, הם בחרו להתיישב בשטחים שהיו כל פעם עוינים יותר לאדם וכפו על עצמם תנאי חיים נוראיים יותר ויותר – כדי להראות לי שהם מעדיפים לעמוד מול נמרים והרי געש, ביצות, ערפילים מחניקים, פילים, עכבישים קטלניים, על פני בני האדם! דומני שאני מכיר היטב למדי את הסבל הפיזי. אך הגרוע מכול הוא לחוש את נפשך מתה".
אפנצל לא כותב מכתב נוסף, ובנקודה זו נראה הסיפור כמו סיפור על ניסיונו הנואש של החוקר האירופאי המסור להתקרב אל הפראים, עוד אחד מעשרות הפרויקטים הכושלים הכלולים ב"החיים הוראות שימוש". אפנצל ניסה להתקרב אל הפראים ולא רק שמאמציו נכשלו, הוא עצמו הפך להיות מין פרא כזה, מנותק מהתרבות המערבית ומהאנושות כולה.
אך הפסקה הבאה נותנת את ההקשר הנכון לסיפור כולו. "מדאם אפנצל (אמו של מרסל) התעקשה להישאר בפריז, גם לאחר ששמה הופיע ברשימת היהודים שאינם עונדים את הטלאי הצהוב… היא נהרגה ביוני אלף תשע מאות ארבעים וארבע סמוך לווסיה-אן-ורקור".
בדיעבד, מתגלה לנו שסיפורו של מרסל אפנצל הוא סיפור על השואה. חמש השנים ואחד-עשר החודשים שהוא בילה ביערות סומטרה הם חמש השנים ואחד-עשר החודשים שנמשכה מלחמת העולם השנייה, משקלו כשהתגלה היה כשל מוזלמן והמכנסיים שלבש היו ככתונת האסירים במחנות הריכוז. שבט האורנג-קובו שהתנתקו מהאנושות הם קורבנות השואה, שרידים של תרבות מפוארת המדלדלים בכוונה את לשונם, ומרסל חש שאין לו שום זכות לפרסם כל מידע שהוא בנוגע אליהם.
שני המוטיבים העיקריים בסיפור של אפנצל הם אובדן השפה כביטוי של מוות וניתוק הקשר עם האנושות. דלדול השפה מופיע שוב בפרק ס' של הספר. זהו הפרק על Cinoc, יהודי שהגיע לפריז מפולין ב-1947 ושהוא עצמו לא יודע כיצד יש להגות את שם המשפחה שלו – "צינוק", "סינוס", "צינוץ'", "שינוטס" או אחת מ-16 אפשרויות נוספות. Cinoc, יהודי פולני ערירי, עבד כ"הרגן מילים", אדם שתפקידו לפנות מילים מיותרות ממילון לרוס, ממש כמו בני אורנג קובו המוחקים מילה משפתם בכל פעם שמת אדם בכפר. לאחר פרישתו, Cinoc פונה לפרויקט הפוך, הוא נלחם נגד הזמן והמוות ומנסה להציל מילים נשכחות. השפה שמתה היא היידיש, אותה שפה שכבר אין לה דוברים ובהיעדרם, אפילו שמו של Cinoc כבר אינו ניתן להגייה.
יתר על מחיקת השפה ישנו הסירוב להיות חלק מהאנושות. סירוב כזה נמצא בפרק כ"ז שבו מסופר על פול הבר שנעצר על ידי הגסטפו בשל התנקשות בקצין נאצי, כנראה על לא עוול בכפו. לאחר שובו לפריז הוא עובד זמן מה כמורה לכימיה ואז נוטש את העיר ונעלם. אחד מתלמידיו לשעבר רואה אותו יום אחד בכניסה לסופרמרקט, לבוש כאיכר ומוכר "מטעמי בשר מקומיים, שיכר תפוחים בבקבוק… כאשר החזיר לו פול הבר את העודף הצטלבו מבטיהם לשבריר שנייה, ורירי הצעיר הבין שהאיש חש כי זוהה ושהוא מתחנן לפניו שילך". משהו קרה לכל מי שנאסר ועונה, לכל מי שהיה במחנות הריכוז. הוא אינו יכול ואינו רוצה להיות חלק מהאנושות, כי כמו שכתב מרסל אפנצל "הם מעדיפים לעמוד מול נמרים והרי געש, ביצות, ערפילים מחניקים, פילים, עכבישים קטלניים, על פני בני האדם! דומני שאני מכיר היטב למדי את הסבל הפיזי. אך הגרוע מכול הוא לחוש את נפשך מתה".
המשפט האחרון הוא ציטוט מספרו של מלקולם לורי "מתחת להר געש". בספר, שעלילתו מתרחשת בדיוק במועד כתיבת המכתב של אפנצל, הוא נכתב על ידי הקונסול הבריטי לשעבר לגרושתו. באותו מכתב הוא גם כותב לה "אני חושב על עצמי לפעמים כעל גלאי גדול אשר גילה איזו ארץ מופלאה בלא שיוכל לשוב ממנה ולהעניק את ידיעותיו לעולם: אבל שמה של ארץ זו הוא שְאול"
יותר משפרק כותב על השואה, הוא כותב על החוסר, על האובדן ועל הריק, על החור שאי אפשר לומר. הסיפורים של הבר, Cinoc ואפנצל יוצרים מעגל שבמרכזו נמצאת השואה כקו מפריד – מעברו האחד האנושות כולה ומעברו השני כל מי שהיה שם. הדרך היחידה להבין היא לחצות את הקו ולהיות שם. הקונסול הבריטי, פול הבר, Cinoc, בני האורנג-קובו, מרסל אפנצל ואמו נכנסו לשאול ולא רק שהם אינם יכולים לחזור, הם גם אינם יכולים לספר על מה שראו. ולא משנה כמה היטב יביטו.
ובכל זאת, מיכאל סטרוגוב לא התעוור. ברגע האחרון, במקום להביט בבוגד הוא בחר להביט באמו, והדמעות שמילאו את עיניו כשהביט בה הצילו את ראייתו. המבט באם הוא שהציל את ראייתו של סטרוגוב, גם זה סוג של לקח ליום השואה.