"פשע מעודן" – כבר משם הספר של סרז'ו סנטאנה הברזילאי אנו למדים שיהיה כאן פשע, אבל מהו הפשע ומי הפושע? הספר הזה הוא וידוי, אלא שהמספר, אנטוניו מרטינש, אינו מהימן, אי אפשר לסמוך על מה שהוא אומר. מה שלא ברור עד סופו של הספר, וגם אחריו, הוא באיזה אופן המספר בלתי מהימן, האם הוא שקרן או שוטה? אדם תמים שנפל במלכודת או רמאי המבקש את רחמי הקוראים.
אנטוניו מרטינש אינו נוכל, הוא מבקר תיאטרון. כמבקר הוא אמון על פרשנות היצירה האמנותית, אך כושל בפירוש המציאות. ביקורות התיאטרון מלוות את הספר כמקראה, כפרשנות למאורעות המסופרים בו. "קורא שורות אלו בוודאי כבר שם לב שהדברים שאני כותב – וכתבתי בעיתון – על אותה הצגה היו ועודם קשורים לגמרי לטלטלות שאני בעצמי חוויתי". זהו וידוי, והמתוודה כותב כאילו הקורא שמע על האירועים כפי שהם התפרסמו בעיתונות וכעת הוא מציג את הגרסה שלו, אבל לקורא הספר אין עוד סיפור מלבד זה שלפניו, ואין לו ברירה אלא לשחזר את האירועים מתוך הביקורת על ההצגה, לתת אמון במספר גם כשהוא אינו ראוי לאמון ולהבין את פרשנות ההצגות כרמז למה שיתרחש בהמשך.
הספר נפתח בפגישה מקרית עם אישה בשם אינש שנופלת על מרטינש במטרו של ריו דה ז'ניירו, אישה שהוא ראה כמה ימים קודם לכן בבית הקפה האהוב עליו ומשום מה נצרבה בזיכרונו. הוא מזמין אותה לארוחת ערב, ומשם נדמה שכבר אין לו שליטה על מה שקורה ביניהם.
מרטינש מתעורר בביתו לאחר הפגישה עם אינש. הוא זוכר שהשתכר, אך לא מה קרה אחר כך. לאט לאט מופיעות תמונות ליל אמש בתודעתו, וכשהוא עומד בתור לבנק הוא נזכר שעלה לדירתה של אינש לאחר ארוחת הערב ובמה שקרה בדירה. אדם ששוכח ונזכר הוא לכאורה אדם שראוי לאמון, ואולי זהו אחד התכסיסים של הרמאי, המודה בידיעתו החלקית כדי שנאמין למה שהוא מספר. אך בשלב מוקדם זה של הסיפור אין פשע לחשוד בו, רק אי-הבנה.
בביקורת התיאטרון הראשונה שכותב מרטינש בעקבות הפגישה עם אינש הוא מבקר את האגוצנטריות של הבמאי ואת העריצות שהוא מפגין כלפי הדמות הנשית. אבל גם מרטינש אינו נקי מאגוצנטריות ומעריצות. היחס שלו לנשים, גלוי לכאורה, מכבד לכאורה, אך בעצם נצלני ורכושני, מתגלה בכמה מקומות לאורך הספר ומתבטא באופן ברור בתערוכה שאליה מזמינה אינש את מרטינש, תערוכה שיש לה משמעות מיוחדת עבורה. מרטינש, שבינתיים פיתח אובססיה לאינש, סבור שהיא מפתה אותו, מושכת אותו אליה ואולי משחקת בו. התערוכה והאירועים שמתרחשים בעקבותיה הם חלקו השני של הספר, זה שנתן לו את שמו. ויותר מזה כבר אי אפשר לספר בלי להרוס את הקריאה, בלי לקחת צד בשאלה מהו הפשע ומיהו הפושע.
אפשר לספר את הסיפור של מרטינש כסיפור של מבקר שנפל קורבן לפרשנות מוטעית, למזימה שהפילה אותו בפח, או כפושע, מדעת או שלא מדעת, כנוכל או כעיוור. ומה יעדיף המבקר להיות: פושע או שוטה?
"להיות מבקר משמעו הפעלת ההיגיון לנוכח רגשנות שמנסה לשדל או, לנוכח נסיונו של האסתטי להתערב. נסיון שעלינו לנתח, שלא לומר לחשוף, האלגנטיות רבה ככל האפשר," טוען מרטינש בתחילת הספר וכבר אז ברור שזו הצהרה שקרית, יומרה שאין לה כיסוי.
המבקר חשוף יותר מהיוצר. בעוד הסופר יכול לטעון שהוא אינו המספר, המבקר חושף את נטיות לבו, העדפותיו, טעמו ואופיו. כשהוא בוחר להסתתר מאחורי אמות מדיה אובייקטיביות ואוניברסליות אין מגוחך ממנו, כשהוא כותב בשם טעמו האישי אין יומרני ממנו.
"המבקר הוא אמן מיוחד מאוד, אמן שלא מפיק יצירות אמנות בעצמו, אבל מהדק את קורי הרשת סביב אלו שכן עושים זאת… במרדף אחרי אותה יצירת אמנות דמיונית, מיתית, בלתי אפשרית," מתרברב מרטינש, אבל המבקר המתאר את עצמו כעכביש טוען בהמשך שהוא נפל טרף לאמן. ואולי שניהם פושעים, המחבר והמבקר, שותפים או חברי כנופיה יריבים.
אי אפשר לקרוא את "פשע מעודן" בלי לחשוב על הרלוונטיות של הביקורת, על היכולת שלה לומר משהו בעל ערך, על פרשנות ועל עובדות תמימות. בדיעבד, ביודענו איך הדברים התגלגלו אנו מפרשים מחדש את האירועים ואת משמעותם, ותוהים מה מתוך מה שקראנו היה פרשנות סבירה ומהו פרשנות של אדם המבקש להצדיק את פשעיו במקרה הרע או אדם השבוי בתודעה כוזבת במקרה הטוב. אבל איך נפרש מחדש? איך נפרש בכלל כאשר הסיפור עצמו מראה לנו שהפרשנות שלנו היא זו שמטעה אותנו, שנטיות לבנו מסובבות אותנו במעגלים?
העובדה שמרטינש הוא מספר בלתי מהימן היא על פני השטח התקפה על שקריות הביקורת, אבל "פשע מעודן" הוא גם עדות ליכולתה לומר משהו מעבר עצמה, העובדה שאנו יכולים לקרוא את סיפורו של המספר-המבקר ולא להסכים איתו, מעידה שהוא עשה את מלאכתו נאמנה בכך שהוא לא שבה אותנו, שהוא לא אנס אותנו לראות את העולם בדרכו והותיר לנו את אפשרות הבחירה.
ואולי הפשע שלו מעודן הרבה יותר, וגם אפשרות ההכרעה היא הטעיה. אין יציאה אמיתית מהמלכודת הזו מלבד לקיחת אחריות על הפרשנות שלנו לעובדות ועל מעשינו. בדרכו המעודנת מציע סנטאנה את האפשרות שהאמת אינה הפרשנות הנכונה של העובדות אלא קבלת אחריות על המעשים הנגזרים ממנה.
"אבל בסופו של דבר סדק של חירות שבעדו חדרה השחקנית, בעבודה ראויה לתשומת לב בשל האיפוק הפעיל שבה, הוא שהעניק חיים לדמות שנמלטה מהפיקוח של הדרמטורג, אולי מתוך מזימה ברוכה של המבצעת ושל יוצר התפאורה נגד עריצות הבמאי," כותב מרטינש על אחת ההצגות, ואם האמנות היא פשע משותף של האמן והמבקר, אולי העימות ביניהם הוא החלון שדרכו יכול האדם לפרוץ החוצה.
פשע מעודן, סרז'ו סנטאנה, מפורטוגזית – יוסי טל, לוקוס, 158 עמודים
הרשימה התפרסמה ב"הארץ ספרים" ב-14.2.2017
