"מוזרים I: אנתולוגיית סיפורי פנטזיה, אימה ומסתורין" היא מסוג האנתולוגיות שנועדו להתענגות מתמשכת ולא לקריאה רצופה. אבל לשווא, זה היה כישלון ידוע מראש, עברו כמה שעות של קריאה, והספר נגמר עם נחיתה למציאות המוכרת שנראית פתאום קצת אחרת, קצת פחות יציבה.
בפתח הדבר לספר כותב המו"ל ועורך הספר, אוריאל קון, שהספר הוא מחווה ל"אנתולוגיית הספרות הפנטסטית" שיצאה לאור ב-1940 בעריכת חורחה לואיס בורחס, אדולפו ביוי קסארס וסילבינה אוקמפו. אנתולוגיה זו הייתה "אוגדן של יצירות שיציגו ושיאהיבו את הספרות הפנטסטית", והעיקרון שהנחה את העורכים היה בחירת סיפורים שהם אוהבים במיוחד. האנתולוגיה הנוכחית, הכוללת לא מעט סיפורים שנכללו באנתולוגיה המקורית, שומרת על אותה שיטה. קון השאיר מחוץ לכרך הראשון "סופרי מופת שראויים להיכלל בכל אנתולוגיה פנטסטית. לעומת זאת, כלולים בספר כמה סופרים מינוריים שקיומם מוטל בספק". טוב שהאנתולוגיה היא כזאת, שהיא מבחר אישי ושקון לא התיימר לפרסם מבחר מייצג של הספרות הפנטסטית. התוצאה היא מבחר מגוון שניכר בו טעמו האישי של העורך, ובכל זאת אומר משהו על הספרות הפנטסטית בכלל.
.22 סיפורים באנתולוגיה. חלקם קלאסיים (ועדיין נהדרים) כמו "כף הקוף" מאת ג'ייקובס על כף הקוף המסוגלת למלא משאלות, ובכלל זה להחזיר את המתים לחיים, או "מר אלוושם המנוח" של ולס, המספר על זקן המערים על אנשים צעירים ומחליף איתם את גופו. לצדם נמצאים סיפורים אחרים, הרבה פחות מוכרים, וחלקם אף לא היו נקראים כסיפורי אימה או מסתורין אלמלא ההקשר של הספר.
כזה הוא הסיפור הפותח "אני עירום" מאת הסופר היפני יאסוטקה צוצוי, שהוא סיפור בגוף ראשון של אדם המגורש באישון לילה ממיטת מאהבתו כשלגופו תחתונים וגופייה. הוא רץ ברחובות וכל ניסיון לשפר את מצבו מוביל להתבזות נוספת. אין שום דבר על-טבעי באופן שהמספר מאבד את בגדיו, זו רק השתלשלות טבעית של מאורעות. אך השימוש באחד החלומות הנפוצים ביותר, החלום על הופעה בעירום בציבור, מוסיף ממד של אימה אוניברסלית לסיפור.
הסיפור "המרפסת" מאת פליסברטו ארננדס מספר על נערה צעירה המפתחת ידידות קרובה עם חפצים. "המרפסת היא החברה היחידה שלי", היא אומרת, ומה שנקרא בתחילה כהגזמה מתגלה כאמת היחידה מבחינתה. היא מסתגרת בביתה וכותבת שירה איומה על חייהם של חפצי הבית ושל המרפסת אהובתה. מה שהופך את הסיפור המצוין הזה לסיפור מסתורין אינו קפיצת המרפסת אל מותה, אלא האפשרות להתייחס לחפצים דוממים כבעלי נשמה. הגיבורה לוקחת משפטים טריוויאליים כמו הסברה שהבגדים שלבשנו "שומרים משהו מאתנו מעבר לצורת הגוף שמוטבעת בהם וכמה פירורי עור", ומייחסת להם אמת אובייקטיבית. האימה אינה יותר מהקרנת התודעה שלנו על העולם.
לצד סיפורי האימה הקלאסיים, חלק גדול מהסיפורים המובאים באנתולוגיה מנכיחים את נביעתה של האימה מתוכנו ולאו דווקא תולדת מאורע חיצוני. כזה הוא למשל הסיפור "מראות" של ביביאנה קמאצ'ו, סיפור קצר מאוד, גם הוא כתוב בגוף ראשון, על דיירת שנשלחת לדבר עם בעלי הבניין על בעיות תחזוקה. זה סיפור מפחיד באופן אגבי. לא רק שאין בו שום דבר על-טבעי, כלל לא ברור אם יש הצדקה לאימה של המספרת. אבל אימה אינה זקוקה להצדקה.
שאלת היחס בין האימה לשיגעון בולטת בסיפור "נצחיותן של הצורות" מאת ג'ק לונדון. הסיפור הוא וידויו של אדם שרצח את אחיו האהוב, כיוון שזה טען שישנם חיים לאחר המוות. מאז הרצח רודפת את המספר, איש ההיגיון והמדע, רוחו של האח המת ומוכיחה את טענתו. איזו אפשרות גרועה יותר, האח באמת רודף את אחיו או מצפונו של הרוצח מייסר אותו ומביא אותו לידי שגעון? לפי הסיפור הזה, האימה נמצאת לעולם בציר שבין פחדינו ואמונותינו. אם נרחיק אותה מתודעתנו, העולם ייעשה בלתי נסבל ואם נראה בה תוצאת שיגעון, לא נוכל לסבול את עצמנו.
סיפר נהדר נוסף הוא "הנוסעים ברכבת הלילה" מאת רודולפו פוגוויל, שספרו "ארמדילים" הוא אחד הספרים האנטי מלחמתיים החזקים ביותר שקראתי. בסיפור הקצר הזה, המתכתב עם "כף הקוף", מסופר על חיילים שחזרו לעיירה מהמלחמה. כולם מלבדם יודעים שהם נהרגו, ואף אחד לא מעז להזכיר להם. האימה האמתית, לפי פוגוויל, אינה חזרת המתים, אלא הפחד שיום אחד תבוא הרכבת ותאסוף שוב את אותם מתים שכבר התרגלנו לחשוב עליהם כחיים. "אלה שנולדו בקיץ שהחיילים החלו לחזור בו הם בערך כבני עשר עכשיו וקרוב לוודאי שאינם יודעים דבר על החיילים. מבחינת הילדים האלה, כל עניין המלחמה הוא סיפורי סבתא… וכך גדלים הילדים בלי לדעת כלום, בדיוק כמו המבוגרים, שיודעים, אבל ממשיכים להתעלם ממה שהתרחש במהלך כל השנים האלה". ממש כפי ששיבוץ הסיפורים באנתולוגיה מנכיח את האימה שבהם, כך מסגרת סיפור המסתורין נותנת חיים חדשים למה שבכל מסגרת אחרת נשמע כמו טענה בנאלית אודות מלחמה ושכחה.
טוב שיש להוצאה או למו"ל סופרים המזוהים איתם, כזה הוא סרחיו ביסיו, ויש באנתולוגיה גם סיפור שלו. "קסם" הוא שילוב של תמימות קסומה ואימה. למראית עין כלום לא קרה בעולם, ובאותו זמן הכול קרה. העולם השתנה לגמרי פעמיים וחזר לאותו מקום. זה אולי הדבר הגדול ביותר שסיפורי פנטזיה, אימה ומסתורין, וספרות בכלל, יכולים לעשות, לערער את עצם תפישת המציאות שלנו ולגרום לנו להביט אחרת על העולם.
מוזרים I: אנתולוגיית סיפורי פנטזיה, אימה ומסתורין; עורך: אוריאל קון; תשע נשמות; 283 עמודים
הרשימה התפרסמה ב"הארץ ספרים" ב-21.11.2016
