ספרו של עודד וולקשטיין על סיפורי האימה של אדגר אלן פו הוא ספק חיבור אקדמי ספק מסה אישית. וולקשטיין מפרש את המנגנון שעומד ביסוד יצירתו של פו ועוקב אחר מופעיהם השונים של המוטיבים הנפוצים – הקבורה בחיים, החזרה, הכפילות, החיקוי, אשליית הייחודיות – ומראה כיצד הם מזינים אלה את אלה וכיצד הם משתפים פעולה במנגנון שכולו מכוון נגד מטרה אחת, הקורא.
בתחילה הספר נראה מעט תיאורטי, לעתים עד כדי פרודיה על הכתיבה הרווחת באקדמיה בכלל ובמחוזות הוצאת רסלינג בפרט. נראה כאילו וולקשטיין רוצה לדחות את הקורא, לשמור את פו לעצמו, ואולי להזהיר אותו שלא כדאי לו להיכנס לקבר שהוא הסיפורים של פו. אבל ההתמדה משתלמת, ודי מהר הקושי מתחלף בהתפעלות מהקריאה של וולקשטיין בסיפוריו של פו. הספר הוא לא רק ספר על פו, אלא גם שיעור בקריאה בכלל (ומובן מאליו שכדאי מאוד להחזיק בצמוד לספר את סיפוריו של פו).
דגם היסוד הגלוי בספריו של פו הוא הקבורה בחיים. וולקשטיין מדמה את הסיפור לבניין ובמרתף הבניין נמצא הקבר והקבר מוכן לקורא שייכנס אחרי המחבר. זה סיפור שאי אפשר לצאת ממנו בשלום. אבל מה פירוש קבורה בחיים של הקורא? הרי אנו סוגרים את הספר ומשאירים אותו מאחורינו. ובכן, כל מי שראה סרט אימה יודע שזה לא כל כך קל, יודע שהוא יבדוק שלוש פעמים את מנעול הדלת לפני שילך לישון. האימה אינה מה שקורה למספר או לדמות שאותה הוא מפיל בפח, אלא מה שקורה לקורא, הפרנויה שנופלת עליו.
המנגנון היסודי, הפח השטני של פו, הוא הזמנת הקורא לפרשנות יתר, וכל פרשנות היא פרשנות יתר. למשל, בסיפור "חבית האמונטילדו", שבו המספר המבקש להתנקם ביריבו פורטונאטו, מזמין אותו לשתות חבית יין נדיר וקובר אותו בחיים לאחר שהפחיד אותו למוות בסיפורים אודות מחלות המקננות בקירות המרתף. הסיפור נקרא על ידי רוב הפרשנים כסיפור של פסיכולוגיה הפוכה, כפיתוי באמצעות דחייה. אך וולקשטיין טוען ובצדק שהמספר לא מזמין את פורטונאטו אלא מזהיר אותו; מה שמפיל את פורטונאטו הוא פרשנות היתר, ההתעקשות שלו לראות הזמנה היכן שיש אזהרה.
דוגמה נוספת היא המאמר "היגיון הקומופוזיציה" שבו מסביר פו את הפואמה המפורסמת שלו, "העורב". במקרה זה, הקורבן אינו פורטונאטו, אלא הקורא עצמו. העורב, טוען וולקשטיין, אינו אלא תוכי, החוזר על הברות חסרות משמעות, והקורא טועה לייחס להן משמעות. שמונה השורות האחרונות ב"העורב", שמונה שורות שלטענת פו הן שורות עודפות, מפתות את הקורא לראות בפואמה כולה את מה שנמצא רק בסופה ולקחת על עצמו את תפקיד המספר האבל ואחוז הדיבוק.
פו כותב ששמונה השורות האחרונות עודפות ואני חושב על שמונה הפסוקים האחרונים שבתורה, אלה שמשה כותב בהן את מותו שלו, הפסוקים העודפים שרק המת מעז לכתוב, שמונה הפסוקים שהופכים את הספר לטרגדיה ואת ספרו של אלוהים – לספרו של משה. הפרדוקס הוא מה שמוכיח את אמיתות הטקסט, את מקורו האנושי ואת ייחודיותו לכאורה. המספר, כותב וולקשטיין, קבור בפנטזיה פרוורטית של סינגולריות והוא זקוק לקורא כדי שיאשר את קיומו. אבל סיפורי אימה, כמו סיפורים בלשיים, הם סיפורים מכניים ונוסחתיים, והיכן אפשר למצוא ייחודיות בסיפורים כאלה?
וולקשטיין לא כותב על הסיפורים הבלשיים של פו, ופלא שאינו מזכיר את "המכתב הגנוב", אחד מסיפוריו המפורסמים ביותר של פו, אפילו ברמז. בסיפור זה, הבלש דופן מוצא את המכתב שגנב מחדרי המגורים המלכותיים השר הנכלולי ד'. בשום שלב בסיפור לא נאמר מה יש במכתב; אנחנו רק יכולים להניח שהמכתב הוא מכתב אהבה שעשוי להביך את המלכה, אבל הדבר לא נכתב במפורש. לכאורה, וכך דופן טוען, הוא מצא את המכתב כיוון שהוא אינו חופר לעומק, כיוון שהוא לא מחפש את המכתב מתחת לפני השטח, במקומות המחבוא. בשונה ממפקח המשטרה, הוא אינו שוגה בפרשנות יתר. הדבר החבוי נמצא במקום הגלוי ביותר, והגלוי ביותר הוא חבוי ביותר. אבל מתחת לפתרון המבריק של דופן נמצא פתרון גלוי עוד יותר. מה שעומד מאחורי ההזדהות של דופן עם השר ד' אינו, כפי שהוא טוען, יכולת אנליטית יוצאת דופן, אלא היכרות אישית לגמרי עם השר ד', שאינו אלא אחיו התאום. מתחת למנגנון הכללי של פתרון תעלומה בלשית באמצעות מחשבה אנליטית, נמצאת נקמה אישית.
כך, דווקא הנוסחתיות של הסיפור הבלשי וסיפור האימה מסתירה את הייחודיות של המספר המחביא את עצמו בתוך המנגנון. הנוסחה היא החוק של הסיפור, אבל היא לא הסיפור עצמו. החוק הוא כה יסודי, עד שאין לו שום חשיבות, ממש כמו לתאר אדם מוכר כבעל שתי רגליים, שתי ידיים וזוג עיניים.
הסיפורים של פו הם כ"חללי קבר שהמספרים מבקשים להיטמן בקרבם". הם הצעה גלויה לקבורה בחיים. הקורא המדמה שהוא אדונו של הסיפור נידון להיות המשרת הקבור. הוא פותה כדי לקבל על עצמו את עול הפרנויה של המספר.
שוב ושוב שואל וולקשטיין איך אפשר להיכנס בלי להינעל, איך אפשר לקרוא בלי להיקבר. תשובתו היא "הפרשן שאינו רוצה להיקבר בחייו צריך לבוא אל סיפוריו של פו בעיניים מתות". זאת אומרת, לקרוא בלי לפרש, לקרוא בלי להתפתות. אבל יש אפשרות אחרת – להביא לסופר קורבן, והקורבן התמים הוא הקורא, לא הקורא של פו, אלא הקורא של וולקשטיין, מי שחשב לפני שקרא את "אני אומר לכם שאני מת!" שסיפוריו של פו הם לא יותר מסיפורי אימה תמימים ירצה עכשיו להיזהר מהם, אבל מאוחר מדי, עכשיו כשהבין, הוא כבר קבור. הפרשן אינו חושף הסוד אלא שותפו לפשע של הסופר. האם הפרשן יכול לצאת? כמובן, אך בתנאי שיביא קורבן. ממש כמו באגדה על איש המעבורת שנדון לחתור מגדה לגדה הלוך ושוב עד שימצא נוסע שיואיל לקחת ממנו את המשוט.
ישנה אפשרות נוספת לקריאה שאינה קבורה בחיים, אפשרות שאליה רומז וולקשטיין, וזו הקריאה שלא מגיעה בזמן, קריאה מאוחרת מדי, או טוב מכך – קריאה מוקדמת מדי. הקריאה של הנער, שאינו מבין את המלכודת כי הוא צעיר מדי. זה פשר הקסם של קריאה ראשונה בספר שלא הבנו. זו אולי הקריאה הראויה היחידה, קריאה שאליה אנחנו מבקשים לחזור, אבל לשווא.
ואולי ישנה אפשרות נוספת, רביעית. לא דרך הימלטות, אלא השלמה. דוגמה למלכודת של פרשנות היתר נמצאת בסיפור "המוות והמצפן" של בורחס, ובו הבלש, בן דמותו של דופן, נופל בפח בגלל פרשנות היתר שלו, מפני שהתעקש למצוא משמעות וסדרתיות במוות מקרי. אבל, רגע לפני מותו, במקום להתחרט על טעותו, הוא מציע לרוצח מלכודת מוצלחת יותר. זו כמובן פרודיה על בלשים ועל פרשנים. אבל יש כאן דבר מה נוסף. בסופו של דבר, האם האיום של קבורה בחיים הוא איום או הזמנה? ובמה הוא שונה מהפנטזיה של הקורא, של כמעט כל קורא, לשקוע בספר, לחיות בתוך הדפים? האם ישנו יין משכר ונדיר יותר מהספר ששובה אותנו? ומה אם אנחנו בכלל לא רוצים לצאת? נכון, זו פנטזיה פרוורטית, לקרוא בספר ולדמיין שהוא נועד רק לנו. אבל האם יש פנטזיה מענגת יותר?
אני אומר לכם שאני מת! מסה על אדגר אלן פו, עודד וולקשטיין, הוצאת רסלינג, 184 עמודים
הרשימה התפרסמה ב"הארץ ספרים" ב-5.9.2016
