הארץ נבראה בדיבור: "ויאמר אלהים יהי אור, ויהי אור". הדבר הראשון שנברא הוא מראה, האור, אבל לשם כך יש צורך בקול, והדיבור קודם למראה. אלוהים מצווה "יהי אור", אבל האם העולם נברא בלי שהיה מי שישמע את הציווי? האם יש עולם בלי קול? ואיזה מין עולם זה? "אקווריום" הנהדר של יערה שחורי מוכיח שלא צריך קול בשביל ליצור עולם שלם.
לילי ודורי אקרמן הן אחיות. הן חירשות, אביהן חירש וגם אמן חירשת. דורי ולילי חיות בגן עדן גיהנומי. מצד אחד, הן מבודדות מעולם השומעים מבחירה, אין להן צורך באף אחד מלבדן, הרי "הן נהנו להפחיד את כולם… להטיל את מוראן על תושבי הבניין". אבל ישנו גם כורח, "ומה שנכתב כאן למעלה, שאיש לא הציק להן, זה היה שקר נעים." שחורי כותבת עולם שבו החירשות אינה מום, אלא סוג אחר של קיום נפרד, לא רע יותר, לא טוב יותר, שונה.
אביהן מתפרנס מאיסוף מתכות ועל המכונית שלו כתוב "החירש", אין שם שבו אפשר לקרוא לו בקול והוא יענה. הכתב מסמן אותו, לא הצלילים המשתנים ותנועות הידיים. החירשות היא המסמן של האב, היא מי שהוא. "החירש" בה"א הידיעה. האטום לכאורה והמספיק לעצמו.
בשנות הנעורים של לילי ודורי משפחת אקרמן מתרחקת עוד יותר מהחברה ועוברות לכפר. " מה יש בכפר?… כבשים ופרות, שדות ונישואי קרובים". אבל "משפחת אקרמן שגשגה בכפר כמו יבלית שכשמניחים לה היא פורחת בפרחים מלאי יופי". לילי, המבוגרת יותר, היא החזקה מבין השתיים. לילי מגלה את הכישרון שלה, לנחש את אופיו של אדם דרך כתב היד שלו, לא כמדע גרפולוגי אלא כידיעה, והיא לא רק קוראת היא גם כותבת, את כל מה שקורה, אבל רק מה שקורה, את העובדות בלבד, ודורי נמשכת אחריה.
מה שקורה אחר כך הוא מה שקורה בחיים. לילי ודורי מתבגרות, וכבר לא ברור מי חזקה ומי חלשה ואם אפשר להשוות. הצלילים נכנסים לעולמן, היום כבר יש מכשירים לטיפול בחירשות, והקול נכנס באלימות אל היקום האישי והמשפחתי. "כשהרכיבו לי לראשונה את המכשירים הרגשתי כאילו מישהו חתך אותי לשניים ולא היה מה שיתפוס ויחזיק אותי שלמה… אם תרצו לשמוע, סימנתי 'כואב'. סימנתי 'די' ו'תפסיקו'". החיתוך לשניים הוא גם ההיפרדות הבלתי נמנעת של שתיים שבילדותן היו צמד בלתי נפרד. לפעמים הן חושבות אחת על השנייה, לפעמים הן כותבות זו לזו, אבל לא תמיד הן מוכנות לקרוא, ובהיעדר צלילים, בלי קול, אין אפקט דופלר שבעזרתו נוכל לדעת אם אנחנו מתקרבים לזה לזה או מתרחקים זה מזה.
גם האב, אלכס אקרמן אוסף המתכות, עובר מהפך. הוא בונה את עצמו כגורו לחירשים אחרים, חירשים מלידה שמעולם לא שמעו, כאלה שמשליכים את מכשירי השמיעה שלהם, וכאלה המעמידים פני חירשים. הוא נותר "החירש", אבל משמעות המילה כבר שונה לגמרי, הוא מנהיג קבוצה הרואה בחירשות מעלה, השלב הבא בנטישת הטכנולוגיה ובחזרה אל הטבע.
כל גיבורי "אקווריום" חירשים, אבל המוקד שלו אינו הדממה, אלא התקשורת. שחורי כותבת על הכוח של המילים ושל השתיקה, של העובדות ושל השקרים, על תקשורת באמצעות כתיבה וללא צלילים. שפת הסימנים היא "השפה", והיא לא פחות טובה משפת השומעים.
שחורי מתארת חירשות לא כמום, החירשות היא צורה אחרת של קיום, לעתים מכורח ולעתים מבחירה. יש רמות שונות של חירשות וסוגים שונים של חירשות. הגבולות בין השומעים לחירשים אינם אטומים כפי שנדמה. אפשר לחצות אותם מסיבות שונות, למטרות שונות. מצד אחד נמצאת השומעת שכפתה על עצמה להיות חירשת, ומהצד האחר – החירשת שבחרה להצטרף למחנה השומעים.
מתבקש שלספר שעיסוקו בשמיעה, דיבור, כתיבה וקריאה יהיה ממד ארס פואטי (לכל ספר יש ממד כזה. זו אחת הבעיות של ביקורת הספרות, אנחנו אוהבים לכתוב על הממדים הרפלקסיביים של הספרות ולפעמים שוכחים אותה עצמה, אבל נחזור לעניין), ומה עוד ששחורי מספקת נקודות מאחז מתולדות פילוסופיית הלשון, זו שעוסקת במסמנים ובמשמעותם, בעץ שנופל ביער ואין מי שישמע אותו ובשאלה אם כוכב הערב או כוכב הבוקר הם אותו כוכב.
מוקד הדיון הארס פואטי של "אקווריום" הוא הקריאה, לא פחות ואולי אף יותר מאשר הכתיבה, (ומוזר שקריאה היא גם קריאה בשמו של מישהו בקול וגם קריאת ספר בשקט). אולי יותר נכון לומר – הרצון, האפשרות, ההכרח, חוסר היכולת והסירוב לקרוא. לקבל את השדר ולהחליט מה להבין ממנו, מה לשמוע ומה לא לשמוע. מה לקרוא ומה לא לקרוא, ולעומתם לספֵּר, לכתוב, לדבר כדי לשאת חן, כדי לקבל ערך.
אחת השאלות המפורסמות ביותר בפילוסופיה של הלשון היא האם יש משמעות לדיבור על השיער של מלך צרפת, בזמן שאין מלך לצרפת, הרי העידן המלוכני חלף מזמן. אבל ב"אקווריום", המלוכנות עדיין איתנו: האב הוא המלך והוא האל. הוא זה שמדבר, בעזרת ידיו או באמצעות מתורגמן, והוא אינו צריך לשמוע אף אחד. כולם צריכים לשמוע אותו. ממש כמו שאלוהים לא מוטרד מהשאלה מי שומע את "יהי אור" וגם אם יש מי שיענה לו, הוא לא חייב לשמוע. מעברה השני של הסקלה נמצא השומע, הקורא האובססיבי שיכול להיות לפעמים סוג של טפיל, זה שקיומו תלוי בקריאה, בהאזנה לסיפוריהם של אחרים.
העיסוק בדיבור ובשמיעה מרחיב את הספקטרום של היחסים המשפחתיים, של כל יחסים משפחתיים, ובמיוחד של משפחת אקרמן. הקסם שהספר הזה מהלך טמון בהיותו מעין העולם שיש בו. העולם ששחורי יצרה הוא תא חי מוקף ממברנה, המעטפת התוחמת אותו, מגדירה היטב את מה שבתוכו, והתא מחליט מה לקבל ומה להוציא. "אקווריום" הוא ספר חירש, הדגמה חיה של אותה חירשות עשירה שהוא מתאר. לא החירשות המצמיתה של האב, אלא כזאת שמזמינה אותנו פנימה.
אקווריום, יערה שחורי, הוצאת כתר, 240 עמודים
הרשימה התפרסמה ב"הארץ ספרים" ב-17.6.2016
