פעם, בלימודי התואר השני, השתתפתי בקורס על ספרות ופילוסופיה. המרצה, פילוסוף ידוע למדי, דיבר בפתיחת הקורס בשבח הספרות המסוגלת להביע דברים שהשפה הפילוסופית מוגבלת מכדי לומר, והצהיר שבכך הקורס יעסוק. מאותו רגע ואילך עסקנו בפילוסופיה בלבד. אמנם קראנו ספרים, אך הם לא היו יותר מאמתלה לדיונים פילוסופיים. הייתה שם מעט מאוד ספרות.
נזכרתי בקורס הזה כשקראתי חלק מהביקורות על "הדרך של אידה" מאת ריקרדו פיגליה. היו מי שלא אהבו את הספר כי הוא מתנשא ופילוסופי מדי, והיו מי שאהבו אותו מאותה סיבה בדיוק, מחמאה מרגיזה במיוחד כשמדובר בספר שבו הפילוסופיה נחבטת במציאות. ספרות אינה פילוסופיה. אם כבר, פילוסופיה במיטבה (אני מסתכל עליך, ויטגנשטיין) היא ספרות, ו"הדרך של אידה" אינו ספר פילוסופיה במסווה, אלא ספרות במיטבה.
הספר מתרחש באמצע שנות התשעים. זו תקופה קשה בחייו של אמיליו רנסי, הגיבור הקבוע של ריקרדו פיגליה, "בימים ההם חייתי כמה חיים שונים, חייתי ברצפים נפרדים ועצמאיים: סדרת החברים, סדרת האהבה, האלכוהול, הפוליטיקה, הכלבים, הבּרים, הצעידות הליליות… הייתי אבוד, מנותק". הוא מקבל הצעה מאידה בראון להגיע לאוניברסיטת טיילור האמריקאית, כדי ללמד סמינר על וויליאם הנרי הדסון, סופר ארגנטינאי-אנגלי, בן המאה ה-19, שנולד בארגנטינה, כתב באנגלית ומת באנגליה.
אידה מתעניינת בהדסון כחלק מהעניין שיש לה במסורת של מתנגדי הקפיטליזם שטיפחו את מיתוס החיים הטבעיים והקהילה החקלאית. "הדסון הילל את העולם הפסטורלי והאלים", מספר רנסי, "כי ראה בו חלופה לאנגליה השסועה במתחים של המהפכה התעשייתית",
רנסי מתעניין בהדסון מסיבה אחרת, אישית הרבה יותר. כמו חברו, ג'וזף קונרד, שנולד בפולין ועבר לאנגליה, גם הדסון התחנך בתרבות אחרת וכתב באחרת. "אותי עניינו הסופרים הכבולים בשייכות כפולה, אלה שקשורים לשתי שפות ולשתי מסורות", וכמו שניהם, גם רנסי הוא אדם תלוש. "ניתקתי את הקשר שלי עם ארגנטינה כאילו לא נשאר שם כלום ".
בשלב הזה, הספר עלול להיראות כמו רצף של אזכורים ורפרנסים, ניימדרופינג חסר תכלית מלבד יוהרה. אבל הסופרים שרנסי מדבר עליהם הם חלק מנוף המחשבה וההקשרים שלו, ואין צורך בהיכרות מוקדמת עם הדסון כדי להבין את הספר. פיגליה מסביר כל הקשר.
לכאורה, האקדמיה היא מקום מושלם בשביל אדם כמו רנסי, אבל גם שם הוא אינו יכול להכות שורש. זהו תיאור נהדר של אדם תלוש, נודד מנותק, מתגעגע ולא מתגעגע לאשתו לשעבר ולבית שבו חברו, וכעת בן זוגה של אשתו לשעבר, מעיין בספריו מעשה בעל בית. אמנם השגרה האקדמית מסייעת לו, אבל הוא סובל מנדודי שינה ויוצא בלילות להסתובב ברחובות, נוסע לשכונה הלטינית, מבקר במועדון האגרוף המקומי ומנהל רומן חשאי עם אידה, המרצה שהזמינה אותו לאוניברסיטה. ואז היא נהרגת, בספק תאונת דרכים מוזרה ספק מעשה טרור. ופתאום אנחנו בספר אחר.
מה שנראה כסיפור אהבה על רקע חיי האקדמיה נהפך לתעלומת רצח ומשבר אישי. התלישות מתחברת לאבל ובדידותו של רנסי מתעצמת. מי שמציל אותו באותה תקופה קשה היא שכנתו, נינה אנדרופובה, חוקרת טולסטוי, שהשיחות איתה "נועדו לחלץ אותי מהערפילים הדוסטוייבסקיים שבהם שקעתי". נינה אוהבת את טולסטוי בשל מאבקו בנטייתה של השפה הרוסית למטפיזיקה, ומלחמתו נגד הסרח העודף של הרוחניות הנלווית לשפה.
חציו השני של הספר עוסק באותו טרוריסט שאולי הרג את אידה. רוצח ששלח במשך שנים רבות מעטפות נפץ למדענים ברחבי ארה"ב. שמו של טד קצ'ינסקי, ה"יונבומבר", ששלח בין 1978 ל-1995 16 חבילות נפץ, הרג שלושה בני אדם ופצע 23, לא מוזכר ב"הדרך של אידה". אבל הביוגרפיה שלו, האידיאולוגיה, שיטת הפעולה ונסיבות תפיסתו זהים כמעט לחלוטין לאלה של תומס מונק, הרוצח בספר.
תחום העניין האקדמי של רנסי מקבל משמעות אקטואלית וחברתית. לחייו האמיתיים פולש באלימות מושא המחקר שלו, אדם תלוש, כפול זהות, שבשם האידיאלים של חברה אוטופית וקדם תעשייתית רוצח מדענים. המשטרה קובעת שהמוות של אידה היה תאונה, אבל כשרנסי קורא בספר שהיא השאירה לו, "הסוכן החשאי" מאת ג'וזף קונרד, הוא מוצא בו חלקים מסומנים, שאפשר לקרוא בהם את תכנית הפעולה של הטרוריסט. מאותו רגע ברור לו שהיה קשר בין השניים, והוא רוצה לדעת האם אידה הייתה שותפתו של הטרוריסט או קורבן שלו.
מפתה לקרוא את "הדרך של אידה" כספר על טרור. המשנה האנרכיסטית של ק'צינסקי/מונק דומה מאוד לתחומי העניין של אידה, אבל, כזכור, מי שהתעניין במשנה האנטי קפיטליסטית של הדסון הייתה אידה. את רנסי מעניינות התלישות והנתינות הכפולה. במבט רחב יותר, לא רק רנסי חי ברצפים שונים של חיים. לכל דמויות הספר יש חיים כפולים. לחוקרת הספרות יש חיי מין חשאיים, ראש החוג הוא גיבור מלחמה בעל רגל מעץ, מומחה למלוויל שמגדל בביתו כריש לבן, ההומלס הוא פליט מכוכב אוריון ונינה היא פליטה מרוסיה.
כולם פליטים, כולם תלושים, ולכאורה, תומס מונק הטרוריסט הוא דוגמה נוספת, הקיצונית ביותר, של תלישות. הוא מתבודד ביער, פליט מהאנושות כולה. אך בחינת תולדות חייו של מונק מעלה שהוא החריג. הוא אינו מוכן לשקר, הוא אובססיבי ביחס לידיעה נטולת ספק, והתזה שלו עסקה בלוגיקה של החלטות ובקבלת החלטות במצבים של אי וודאות. הוא פונה לפעולה, כי היא עומדת בניגוד לדעה, שאף פעם אינה מוחלטת וברורה. הטרוריסט הוא הרוצח, אבל העיקר אינו הטרור, שהוא רק דוגמה לסכנה שבניסיון לאינטגרציה. הטרוריסט הוא האדם שאינו מוכן לקבל את קיומם של רצפי חיים מקבילים ונפרדים.
אני אוהב ספרים שנפרדות הרצפים השונים של החיים ניכרת בהם, שכל רצף הוא סיפור בפני עצמו, שמסמנים רצפים אפשריים. אחד הרצפים הלאה האלה הוא ספר על איש ואשה שנפרדו. "אידה בראון היא שחיברה אותי לסיפור הזה ובגללה כתבתי את הספר", אומר רנסי, והזיכרון שלו נע בין ארגנטינה לאידה, שגופה הברוד הוא מורשת גנטית סודית מסבתה, כמו השם הסודי שלה שאף אחד מלבדה לא יודע.
הדרך של אידה, ריקרדו פיגליה, תירגמה מספרדית: ליה נירגד, הוצאת חרגול ומודן, 215 עמודים
הרשימה התפרסמה ב"הארץ ספרים" ב-15.5.2016
