"חצי חלון חצי מראה" נפתח בסיפור על נערה שהאוטיזם של אחיה עומד בדרכה למצוא שידוך ומסתיים בסיפור על אב ובנו החולה הנוסעים לארה"ב כדי לקבל ברכה מהאדמו"ר מפילדלפיה. ביניהם מופיעים עוד עשרה סיפורים: על אישה הסובלת מטורדנות כפייתית, בר מצווה בבית כנסת של ניצולי שואה, קשיי פרנסה, חרדה המובילה לפרישה מהעולם, חוזרים בתשובה בליל הסדר, משפחה ענייה שהפוליטיקאי המקומי זקוק לה – ועוד כמה.
גיבורי הסיפורים הם חרדים. אך הדמויות השונות מהסטריאוטיפ החרדי, והספר כשמו, הוא חצי חלון חצי מראה. הוא חלון אל החברה החרדית ומראה אל הקורא, מראה המבקשת ללמד אותנו. גיבורי הסיפורים אינם אטומים לעולם אלא נמצאים וחיים בו. חלקם חיים בשולי העולם החרדי, כמו בסיפור "הפי-אנד", ובו מתוארת משפחה של חוזרים בתשובה שאין להם עם מי לשבת בליל הסדר. חלקם מרחיבים את גבולותיהם, כמו בסיפור "בנה ביתך", המספר על משפחה חרדית העוברת לגור בישוב חילוני בגליל, או "חיות הקודש", שבו מסופר על ילד שרוצה להיות וטרינר.
ההתכנסות והנסיגה מהעולם מוצגות בספר לא כאידיאל שיש לשאוף אליו, אלא כחולשה. למשל, בסיפור "מודה ועוזב" מעמת מוני אנדר בין אדם חרדי שלחץ החיים הוביל אותו להתבודדות לצנחן רחיפה שנתקע בעץ ומפר את שלוותו של המתבודד. אנדר מציב בסיפור – זה מול זה – את דוד המלך משורר תהלים, ודוד המלך של ספר שמואל, הלוחם והמצביא שלא נכנע ולא ברח, ומכריע לטובת האחרון.
הרחבת הגבולות מתבטאת גם בהרמזים התרבותיים של אנדר. בשונה מספרים אחרים הנכתבים על ידי שומרי מצוות או שומרי מצוות לשעבר ומרבים להשתמש במושגים ובהקשרים יהודיים דתיים, אנדר מרבה להשתמש דווקא באזכורים מהתרבות החילונית. לצד הסיפור שנקרא "חיות הקודש" יש סיפור ושמו "האופניים של ברוך", ברמז ברור לשיר של כוורת. דוגמה נוספת ומשמעותית יותר היא סצנת הטיפוס והנפת הידיים על מדרגות מוזיאון האמנות של פילדלפיה – כמו בסרט "רוקי". נראה שמטרת האזכורים האלה אינה רק להעשיר את הסיפור, אלא גם ללמד אותנו על עולמו של מוני אנדר, שתמונתו, עטוי זקן ולבוש בחולצה לבנה מופיעה על דש הספר.
אנדר כותב על דמויות שוליים. חוזרים בתשובה, עניים, מתבודדים, חולים, או סתם אנשים שאינם תואמים את הנורמה החרדית. לרוב, חרדים לא עוברים לגור בישוב חילוני ואינם לומדים וטרינריה. אבל דמויות השוליים מקרינות על המרכז. באמצעות הסטייה מההרגל, אנדר מפנה מבט אל הנורמה. הוא מצביע על המתח בין האחידות לגיוון, ומציג את ההתמודדות של החברה החרדית עם השוני, התמודדות שהיא בעיקרה חוסר הבנה.
אמירה זו אינה מכוונת רק לחרדים. אנדר מבקש לומר משהו על החשיבות של השוליים, של הסטייה מהנורמה, לכל חברה. אני לא יודע אם לכך התכוון, אך בדיעבד, נמצאת כאן גם הצהרה בדבר יחסי הגומלין בין החברה החרדית לחברה החילונית, והצורך של כל אחת מהן בקיומה של השנייה לצדה. הנורמה זקוקה לשוליים שיפרו אותה. מבחינת הקוראים, ואני משער שרוב קוראי הספר אינם חרדים, החברה החרדית היא חברה זרה, חברת שוליים, ומבחינת החרדים, החברה החילונית היא החברה השולית.
עד כאן באשר לכוונות, אבל לספר יש גם חולשות. בכתיבה על השוליים, על החריגות, יש פוטנציאל לא רק להפריה, אלא גם לערעור על המרכז, אך כשזה קורה, ואפשרות של פריצה מתעוררת, אנדר נזהר מדי. בסיפור "האופניים של ברוך" הנוגע באבל פרטי שאי אפשר לגלות ובאחווה סודית בין חילוני לתלמיד ישיבה, ובמיוחד בסיפור "וטהרה" על חולת תסמונת כפייתית והקשר האפשרי בין אובססיה לניקיון לדרישות ההלכה. אמנם, בהערות המתלוות לסוף הספר אנדר כותב שהסימפטומים של OCD עלולים להחמיר כשהם באים בשילוב שמירת מצוות. אבל בסיפור עצמו הוא מעדיף את הסוף הטוב. כך שלמרות החשיבות שיש לשוליים ולגיוון, בסופו של דבר, החריג מאשר את הנורמה.
נדייק יותר, תפקיד השוליים בסיפורי "חצי חלון חצי מראה" אינו לאשר את הנורמה אלא להצביע על המעשה הראוי. מעשה זה אינו בהכרח המעשה הדתי. המתבודד החרדי לומד מהצנחן החילוני מה דוד המלך היה עושה. הסיפורים מלמדים אותנו איך להתנהג, וזו החולשה הגדולה של הספר – הדידקטיות שלו. ברגעיו החלשים, הספר הזכיר לי את ספרי הילדים של יוכבד סקס וספריית סקסופון. אני לא זוכר מהם כמעט שום דבר, מלבד הדידקטיות שלהם.
חבל, כי נדמה שהמסר העולה מרוב הסיפורים הוא דווקא עידוד ההתנהגות הטבעית, לא הנורמטיבית, אלא האנושית. למשל, בסיפור הפותח, שבו דווקא המסירות של הנערה לאחיה האוטיסט מפגישה אותה עם בן זוגה המיוחל. אבל מהסיפורים נעדרת אותה טבעיות שאנדר מבקש להקנות לדמויות שלו ולקוראים שלו. כאילו ספרות נועדה ללמד, להעביר מסר, והדידקטיות מוחקת את הספרות. אי אפשר להשתחרר מההרגשה שהסיפור נועד ללמד אותנו שטוב להיות טוב, ושרוב הסיפורים אינם עומדים בפני עצמם.
אם נשתמש בדימוי מהעולם הדתי, ישנם שני סוגים של לימוד תורה – תורה לשמה ותורה שלא לשמה – והדרגה הגבוהה יותר היא כמובן תורה לשמה. הלימוד הוא פעולה המספיקה לעצמה, ושלא נעשית לשם אינטרס אישי. לא שאין תועלת בלימוד התורה לשם ידיעת ההלכה או קניית מידות טובות, אבל האידיאל הוא תורה לשמה, העיסוק האינטלקטואלי והנפשי עצמו.
זה נכון גם ביחס לאמנות. אמנות שנועדה ללמוד ממנה לקח תמיד תהיה נחותה יותר מאמנות שמספיקה לעצמה.
"חצי חלון חצי מראה" אינו רק שם הספר אלא גם מראה בחדר חקירות ושם אחד הסיפורים. בסיפור הזה, דיוויד זילבר, סוחר סמים בהווה וילד כוכב זמר חסידי בעבר, מאזין לעצמו כפי שהיה, כשהקליט שיר שעליו אמרו שמי ששומע אותו לא יכול למות בלי לעשות תשובה. לא ידע מי שאמר, שהזמר הוא מי שיחזור בתשובה באמצעותו. המוזיקה לא נועדה להחזיר בתשובה אבל היא עשויה לעשות בדיוק את זה, לפעול על הנפש, גם אם לא הייתה כוונה לכך, ואולי רק אם לא הייתה כוונה לכך.
נאמר בתלמוד הבבלי במסכת קידושין, "וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול, נענה ר"ע ואמר תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה". ובעברית שלנו, גדולה ספרות לשמה, שממילא גם מביאה לידי מעשה. סיפורי חצי חלון חצי מראה הם סיפורים יפים, אבל הם אינם ספרות לשמה.
חצי חצון חצי מראה; מוני אנדר; ידיעות ספרים; 183 עמודים
הרשימה התפרסמה ב"הארץ ספרים" ב-5.4.2016
