עוד זה מדבר וזה בא. נדמה שאם האופנה הקודמת של הספרות הישראלית הייתה ספרי אפוקליפסה, אז האופנה החדשה היא אפוקליפסה בירושלים. אחרי “השלישי” של ישי שריד ו”עיר הנידחת” של עמית גולדנברג מגיע “טיט” של דרור בורשטיין, המחבר בין המציאות הגיאו-פוליטית של סוף ימי בית ראשון לימינו. בבל ומצרים הן המעצמות האזוריות, אבל בירושלים נוסעים ברכבת הקלה ובנייני הולילנד הם ארמון המלוכה החדש.

לכאורה, זה בור שאי אפשר להיחלץ ממנו, ו”טיט” יהיה, במלותיו של פייר מנאר, כמו שכתבן בורחס, “אחד מאותם ספרים טפיליים הממקמים את ישוע הנוצרי בבולוואר, את המלט בקנביר או את דון קיחוטה בוול סטריט… נשפי המסיכות שכל כוחם להמציא את העונג ההמוני שבאנכרוניזם, או גם להקסים אותנו ברעיון הפשטני שכל התקופות שוות זו לזו, או שהן שונות זו מזו”. אבל בורשטיין מצליח. אולי כיוון שלא ההיסטוריה מעניינת אותו אלא הנביא והמלך.

“טיט” הוא סיפורם של שני חברים ויריבים, ירמיהו בן חלקיהו ומתניה בן יאשיהו. אחד יהיה נביא והשני  – המלך האחרון של ממלכת יהודה. ירמיהו הוא משורר, והספר נפתח בפגישתו עם בְּרוֹך, מבקר הספרות הקשיש, “יועץ חינם אין כסף לסופרים”. בְּרוֹך מוכיח ומכה את הסופרים והמשוררים שאינם ראויים להיזכר בנשימה אחת עם עגנון, זלדה וגנסין, ובכלל מטיל חתתו על העולם הספרותי ועל ירושלים. ירמיהו יוצא חבול ופצוע מביתו של בְּרוֹך, ופתאום הנבואה נופלת עליו. הוא מוקדש לנביא “על הגויים ועל הממלכות, לנתוש ולנתוץ. ולהאביד ולהרוס. לבנות ולנטוע”. הנבואה הורסת את חייו של ירמיהו, אבל גם לא מועילה לעיר. אנחנו, וגם ירמיהו, יודעים מה יהיה הסוף. העיר תיחרב ובניו של חברו ויריבו, מתניה שיהיה לצדקיהו, יישחטו לעיניו.

המוקד השני של הספר הוא בית המלוכה. יהויקים, יהויכין ואחריהם מתניה. בתחילת הספר גם מתניה, כמו ירמיהו, הוא משורר, חבר אחת מחבורות המשוררים האופנתיים, המנסה לטשטש את זהותו ולהתחמק ממורשתו המלכותית. מתניה מתחתן, מוליד בן ונעשה בן אדם, רק כדי ליפול כמלך – לרדוף מורדים לא קיימים, לחוקק חוקים שאיש לא יישם, להיות מלך בחסות האימפריה, ובעצם בובה שאין לה שליטה, לא רק על הממלכה, גם לא על חייה. כך ניצבים זה מול זה שני האנשים החזקים ביותר בממלכה, המלך והנביא, ולאף אחד מהם אין ולו שליטה מזערית על חייו. הטיט שבו שקוע מלך יהודה אינו פחות עמוק מהטיט שבו שקוע ירמיהו. הטיט שהוא העפר שממנו באים ואליו שבים.

ירמיהו אינו הנביא היחיד בירושלים. היא מלאה בנביאים. אחד מהם, שמעיהו הנחלמי, עובר ברכבת הקלה, עושה נסים ואוסף כסף. וישנה גם האישה המגיעה כל לילה לתחנת המשטרה ומתלוננת על תקיפה מינית במלותיה של מגילת איכה. חלק מהנביאים הם נביאי שקר וחלקם נביאי אמת. רק אנחנו הקוראים יודעים שירמיהו הוא נביא אמת, שהוא אומר את העתיד לבוא. לנו יש יתרון שאין לתושבי ירושלים. הם רואים משוגע. אבל האם אנחנו באמת יודעים להבחין בין נביא אמת לנביא שקר? האם אמו של ירמיהו שעוברת ממסעדה למסעדה, מספרת לסועדים מה עבר הבשר בדרך לצלחתם והורסת להם את התיאבון אינה נביאת אמת?

אולי נביא האמת הוא מי שאומר את מה שאף אחד לא רוצה לשמוע, את הדבר הלא מתאים, במקום הלא מתאים ובזמן הלא מתאים. חוסר ההתאמה הוא לא רק תוכן הדברים, אלא גם סגנונם ועיתויים. לא כל מי שאומר דברים קשים הוא נביא. מבקר הספרות, שבתחילת הספר חשבתי שייהפך לסופרו של ירמיהו, ברוך בן נריה, אומר דברים לא פחות קשים מירמיהו, אבל הוא שולט בדבריו ושולט באמצעות דבריו. לעומתו, ירמיהו נשלט על ידי הדברים שהושמו בפיו. הוא לא מתאים להיות נביא, ממש כמו שמתניה לא מתאים להיות מלך.

יש משהו מבלבל בכתיבה של בורשטיין. ברמזים המכוונים היישר לקוראים ולפעמים מעל ראשיהם, בתיאור מבקר הספרות הרשע שהוא גם חוקר במילואים במרתפי הכהונה. בוודאי ההשוואה בין שיפוץ העיר על ידי צדקיהו ל”עריכת ליטוש כבדה, הוי מחיקה המאווררת את גושי הטקסט ומקצרת את רומן העיר, שהוא תמיד עבה מדי, וממילא בלתי קריא”. הקושי הגדול יותר הוא מה שנראה כהימנעות ממחויבות לקול יציב, כבלבול מכוון של הקורא. בְּרוֹך הרשע הרי דובר אמת. ומתניה, אולי הדמות המבלבלת ביותר בספר. כשאנחנו פוגשים בו לראשונה, מתניה נושא נאום מצחיק מאוד וארסי מאוד נגד משוררות. הנאום, יש להודות, מצחיק, אז אנחנו צוחקים, אבל על מי בעצם? איפה אנחנו בנאום הזה? מעליבים או נעלבים? לצד מי אנחנו צריכים להיות? ואיפה נמצא כאן הסופר, המדריך שיבאר לנו מה נכון ומה לא נכון.

בכל ספריו, דרור בורשטיין הוא סופר שמעורר רגש, אין לו ספר שהותיר אותי אדיש. לא את כולם אהבתי, אבל כולם הפעילו בי רגש. מה שנראה כהתחכמות הוא מודעות עצמית, שהיא ברכה וגם קללה. “טיט” מעמיד כמודל של כתיבה את הנבואה – הלא מתוחכמת, נטולת המודעות, הלא מתאימה, ומה שנראה לפעמים כהתחכמות הוא אולי ניסיון להיחלץ מהכתיבה המודעת לעצמה.

נבואת אמת היא לא תמיד נעימה, או תמיד לא נעימה. אין בה שליטה עצמית והיא נופלת על האדם כשהוא לא מוכן אליה. דוגמה לנבואת אמת כזו היא חלומו של ירמיהו על הקזינו בלאס וגאס, לא זו הישנה, אלא זו שבמצרים. זה השלב שבו רציתי להניח את הספר מידיי, להפסיק לקרוא ממש עכשיו. זה גם הפרק שבו השתכנעתי שיש הצדקה לספר הזה, שהוא נבואת אמת. למרות, ואולי בגלל, שהוא לא מתאים, שהוא מוגזם.

ובכל זאת, נבואת האמת של בורשטיין מוגבלת, היא חסרת נחמה. בזמן לא הנכון ובמקום הלא נכון, גם נבואות נחמה עשויות להיות נבואות אמת. אבל ב”טיט”, השיר על רחל המבכה על בניה הוא אחד משיריו המוקדמים והחלשים של ירמיהו, ופרק הנחמה על רכישת השדה מאת חנמאל, דודו של ירמיהו, אינו יותר מאשר סיפור הונאה. ליהירים מגיעה נבואת חורבן. אבל המתים, הגוועים מרעב זקוקים לנחמה, ובורשטיין לא הצליח, או לא רצה, לכתוב את נבואות הנחמה כמו שירמיהו אמרן, אמתיות כמו נבואות החורבן וחזקות לא פחות מהן. ירמיהו של בורשטיין רוצה לנחם את הניצולים, אך אינו מסוגל.

הפרקים האחרונים של “טיט: מצמררים ממש, ואפשר לקרוא אותם שוב ושוב בלי שיאבדו מכוחם. סוף סוף מופיע עבד-מלך הכושי, ברוך בן נריה האמתי. דמות שרק בשבילה היה כדאי שייכתב “טיט”.

דרור בורשטיין, טיט, הוצאת כתר, 331 עמודים

הרשימה התפרסמה ב”הארץ ספרים” ב-1.3.2016

נגישות