זה ספר שרוצה לעורר רעש, לעשות פרובוקציה. על הכריכה המעוצבת כפשקוויל כתוב בגדול "געוואלד", אבל שמו של הספר הוא "עיר הנידחת". גם זו פרובוקציה. עיר הנידחת היא עיר שתושביה הודחו לעבודה זרה. התורה מצווה להוציא להורג את כל תושביה ולהשמידה לחלוטין. "עיר הנידחת" היא ירושלים, העיר הנוראה עד כדי שצריך להורסה, מלים של כפירה כשמדובר בירושלים, בירתנו הנצחית והמושלמת. בעברית של ימינו, הנידח הוא השולי, המרוחק מהמרכז, חסר החשיבות. גם זו כפירה, ולא רק כפירה, גם פרדוקס. כדי שנרצה להשמיד משהו, הוא צריך להיות חשוב.
ירושלים של "עיר הנידחת" היא פרדוקס. זוהי ירושלים של העתיד הקרוב והלא מוגדר, עיר חרבה שחרדים שולטים בה, וכל גילוי של חילוניות מדוכא באכזריות. שלוש קבוצות משוטטות בעיר ונלחמות זו בזו: קצרי הרגליים, הזברות והקלאוסים. אליהם נוספים אוחזי השקיות, אלו שאין להם כת. "כולם שונאים את שאר המדינה, בעיקר את המרכז… כי בירושלים אין רגש אחר, נותרה השנאה. וממנה, כשמן זית הניגר מתוך גפת, מטפטפת האהבה. זו אהבה ממכרת, חזקה כמעט כמו השנאה". בירושלים האיומה הזאת מסתובבים ארבעה אנשים בעלי שם: אלתרמן, משורר מחאה לשעבר וכעת מוכר קמעות ושומר בביטוח הלאומי; גלבר, שחלם להיות נהג משאית זבל, אבל נתקע בתפקיד פקידותי במזבלה העירונית; פרקש, שרוצה לעזוב את העיר, אך לא מצליח; ומיכל, תל אביבית הסובלת מהתקפי שכחה, שעולה לירושלים מתוך תקווה שהעיר תרפא אותה.
פרקש, שכמו כל תושבי ירושלים, שונא ואוהב את העיר, מנסה להציל אותה מעצמה באמצעות הרס. רק אם העיר ההרוסה תיהרס לחלוטין תבוא לה גאולה. הוא מעורר פרובוקציות, רוכב בעירום על אופנוע, משחרר עדר חזירים ומתכנן את האקט הסופי, זה שיוציא את תושביה החרדים מדעתם ויגרום להם להשמיד את העיר.
יש דמיון רב בין "עיר הנידחת" ל"אדון החצר" של טריסטן אגולף, ואם הקורא לא רואה את הקשר, גולדנברג מזכיר במפורש את הספר ודואג שהוא יהיה מודע לו. אבל ההשוואה מבליטה את כשלי "עיר הנידחת". מחבר "אדון החצר" ברא מאפס את "בייקר" עיירה דמיונית במערב התיכון שיכולנו להריח את רחובותיה. גיבור "אדון החצר", ג'ון קלטנברונר, המביא חורבן על עיירת הולדתו, הוא דמות מלאה ושלמה, ו"אדון החצר" הוא מאבק אפי בין אדם לעיירה שהרסה את חייו. הגיבור משלם על חטאי אביו, הוא טומן באדמה את השרידים הארכיאולוגיים שקדמו לעיר ושאביו חפר, הוא הורס את העיר שאביו בנה ומשווה לה את דמותה האמיתית, ערימת זבל.
כל אלו חסרים ב"עיר הנידחת". זו ירושלים עם עבר דליל, שגבולותיה אינם משתרעים הרבה מעבר למרכז העיר ההיסטורי ורחובות מאה שערים. לא ברור מה רע בה כל כך, מדוע היא ראויה לשנאה כה עזה ולמה תושביה נשארים בה בכל זאת. לא רק ש"עיר הנידחת" לא עונה לשאלות האלו, הוא לא משכנע שתושבי ירושלים אכן שונאים ואוהבים אותה, שאהבה מטפטפת מתוך השנאה.
חוץ מארבעת הגיבורים, עוד שתי דמויות סובבות בירושלים, סמל הטומאה, חזיר ששוחרר בתחילת הספר על ידי פרקש, ופרה אדומה, סמל הטהרה. הפרה האדומה היא זו שמטהרת את הטומאה החמורה ביותר – טומאת מת. היא גם הסמל היהודי האולטימטיבי לפרדוקס, הפרה מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים. הפרדוקס הזה הוא הפרדוקס של ירושלים, הטמאה והטהורה. אבל כדי שפרדוקס יעבוד לא מספיק לומר דבר והיפוכו; יש להנכיח את שניהם בו זמנית. פרדוקס טוב מביך את האדם, מציק לו וטורד את מנוחתו. "עיר הנידחת" אינו עושה את זה. לא מספיק לומר שאי אפשר לעזוב את ירושלים, לא די לומר שהיא שנואה ואהובה גם יחד. זה לא פרדוקס, זו סתם סתירה.
יותר מש"עיר הנידחת" היא ירושלים של העתיד הקרוב, זו ירושלים הסטריאוטיפית כפי שהיא מתוארת לפעמים על ידי תל אביבים סטריאוטיפים. זו עיר כל כך נוראה שרק הרס מוחלט שלה יוכל להציל אותה. זו עיר הרוסה לגמרי שרק אם תיהרס לגמרי תיגאל. והנה עוד פרדוקס לכאורה, אבל כזה שמעיד יותר על שונאי ירושלים מאשר על העיר עצמה. שנאת ירושלים לא כל כך שונה מהרומנטיקה של אוהביה. אלו וגם אלו מתקשים להפריד את ירושלים המיתית וההיסטורית מירושלים הממשית. אלו וגם אלו מצפים ממנה להיות יותר מעיר. ירושלים הנוראה היא העיר שלא עמדה בציפיות, המשיחה שהכזיבה, ושאם אינה מושלמת יש להרוס אותה.
הבעייתיות של "עיר הנידחת" עמוקה יותר מיחס לא הולם לירושלים, העיר שאם הצליחה לשרוד את אוהביה, תשרוד גם את שונאיה. חמור יותר הוא סוג הפעולה שהספר מציע. ב"אדון החצר", קלטנברונר מניע, בפעולה קלה, בהימנעות מפעולה, כדור שלג שאין עליו שליטה. בשונה מ"אדון החצר", ובדומה לפרובוקציה של כריכת הספר, הפעולות של פרקש וחבריו הן פרובוקציות גרנדיוזיות שלכאורה יהרסו את העיר ההרוסה ממילא. הדרך שבה הספר מבליט את עצמו, כספר מרגיז, היא הדרך של גיבוריו להביא גאולה לעולם. בעוד שלאמתו של דבר אין כאן יותר מהתענגות על פרובוקציה. "עיר הנידחת" הוא אזהרה רק לכאורה, ויותר מזה – שביעות רצון עצמית. בניגוד למה שהוא חושב, השפעתו של אוכל החזיר להכעיס אינה גדולה כל כך. דווקא אוכל החזיר לתיאבון יכול לשנות את ההיסטוריה.
עיר הנידחת, עמית גולדנברג, הוצאת כתר, 260 עמודים
הרשימה התפרסמה ב"הארץ ספרים" ב-7.2.2016
