בתוך כריכה פרחונית ועליה איור של זוג צעירים חבוקים מסתתר סיפור אימה. “ילדים” מאת תמר מרין נפתח בפגישה הראשונה של המספרת, אדוה, עם נאוה, אמו של בן זוגה, אדם. “מכאן אין דרך חזרה”, אומר אדם לאדוה לפני שהוא נוקש על הדלת, ובאמת מאותו רגע אין דרך חזרה. “כבר שנתיים אני אומרת לאדם שיביא אותך לכאן, אבל תמיד יש משהו יותר חשוב לעשות”. מה שנראה כמו פגישת נימוסים, כמו הדבר הנכון לעשות, מתגלה כמלכודת שאי אפשר להיחלץ ממנה.

רגע לפני שהביקור מסתיים מגיע לדירת האם אודי אורמן, מכר ותיק שלה וראש החוג לספרות עברית. אורמן לוחץ על אדוה להירשם לתואר שני ולכתוב תזה בהנחייתו. היא תצטרך לעזוב את עבודתה בספריה לעיוורים, אבל הוא ידאג שהיא תקבל מלגה. לעסקת החליפין הזאת נכנס גם אדם. אם אדוה תכתוב תזה בהנחיית אודי, אשתו, העורכת הספרותית הנערצת, אביבה אורמן, תקבל לקריאה את קובץ הסיפורים שכתב אדם ואפילו תערוך אותו. כמובן, אין זו הבטחה מפורשת, אבל המסלול ברור. שיתוף פעולה עם אביבה ואודי, והדרך להצלחה תיפתח לפני אדם ונאוה. אבל מי ביקש ממי? ומי עושה טובה למי?

הכול ממש נהדר, אבל מתחת לסיפור הפשוט מרין מפזרת רמזים לאימה שתבוא, שהרי “מכאן אין דרך חזרה”. משהו מוזר קורה בבית האם, הנקראת נאוה גם בפי בנה. לעומתה, בתה, אחותו של אדם, קרויה לכל אורך הספר רק בשם “הילדה”. כשאדוה ואדם מנסים לעזוב, נאוה מפצירה בהם להישאר לארוחת הערב. “בפעם אחרת”, אומר אדם, ואמו משיבה “לא תהיה פעם אחרת”. מרין מדגישה את האימה שנמצאת בסצנה כמעט טריוויאלית.

בינתיים אין ממה לחשוש. אדוה מצליחה לכתוב הצעה לתזה ובקשת המלגה שלה מאושרת. אמנם, המלגה תגיע רק בשנה הבאה, אבל בשביל קריירה אקדמית צריך להשקיע. אביבה, מצדה, עובדת עם אדם ואין שום סיבה להניח שספרו לא יתפרסם. יחסי העבודה בין שני הזוגות – אדם ואדוה, אביבה ואודי – מתהדקים והופכים ליחסי ידידות, ואחר כך לרומן בין אדוה לאביבה, המפתה את החוקרת הצעירה והמבטיחה ודורשת ממנה לדעת מה היא באמת רוצה.

התפוח מורעל, זה ברור, אבל מי יסרב לתפוח יפה כל כך, גם אם הוא מורעל? תחושת האימה השורה על הספר מתחילתו הולכת ומתחזקת עד שחייהם של אדוה ואדם מתפרקים, והקורא שואל את עצמו מדוע. האם אדוה לא רואה מה קורה כאן? האם היא לא רואה כיצד היא מנוצלת, כיצד אדם מנוצל כיצד חייה נהרסים והיא מרוקנת מכל מה שהיה לה?

“ילדים” מזכיר את “שדרות סנסט”, הסרט של בילי ויילדר, ובו תסריטאי צעיר נקלע בטעות לביתה של כוכבת עבר מזדקנת, כותב לה סרט שלעולם לא יוסרט ונשבה ברומן שלעולם לא ייחלץ ממנו. התסריטאי נכנס למלכודת בעיניים פקוחות. בכל רגע הוא יכול לעזוב את הכוכבת, אבל כשסוף סוף הוא אוזר אומץ כבר מאוחר מדי.

זו לא נקודת הדמיון היחידה בין “שדרות סנסט” ל”ילדים”. יותר משמעותי הוא העיסוק בשאלת המשיכה ההדדית וההרסנית. מפתה לראות ב”ילדים” סיפור על חיי האקדמיה והקהילה הספרותית. סיפור על ראשי המערכת המנצלים את הצעירים, לועסים ויורקים אותם לאחר שימוש; סיפור על הממסד הספרותי והאקדמי, על השקרים, הבגידות והסימביוזה הרעילה של בעלי הכוח. אבל חיי הספרות אינם הרבה יותר מרקע. העיקר הוא האימה, הקנאה והשנאה שהמבוגרים חשים כלפי הצעירים, והמשיכה ההרסנית של הצעירים, הילדים, אל הכוח, אל הכסף, אל ההבטחה שבהצלחה.

בפגישתם הראשונה אומרת אביבה לנאוה ואדם, “תנסו לדחות את העניין הזה של ילדים כמה שיותר. אין מה למהר עם זה. תאמינו לי.” בספריית העיוורים קוראת נאוה את הספר “אהבת אם”, על קינדרה ג’ונסון שלא שעתה לעצתה של אביבה וילדה מוקדם מדי. קינדרה מפתחת תסמונת מינכהאוזן על ידי שליח ורוצחת את ילדיה. החולים בתסמונת זו פוגעים באנשים הנתונים לחסותם, בדרך כלל ילדיהם, כדי לזכות בתשומת לב. מרין מתארת את מערכות היחסים בין מבוגרים לצעירים כצורה של תסמונת מינכהאוזן על ידי שליח, כאוסף של דרכים מעוותות להשגת תשומת לב.

כמו התסריטאי “שדרות סנסט”, אדוה מודעת למה שקורה. היא רואה איך הזוג הזה הורס את חייה, אך למרות סימני האזהרה היא ממשיכה להסתבך. מול השנאה והקנאה המוסוות בדאגה, נמצאת, עטופה במרדנות נעורים התקווה הנואשת לקבלת אישור, למציאת תחליפי הורים. ועוד דבר יש שם: סקרנות. כאילו יותר משהיא מתאהבת באביבה אורמן, אדוה מתאהבת בנפילה בשבי. כמו זבוב שיודע שהוא ייטרף  אך נופל ברשת העכביש, או יותר טוב, החרק שמזהה את הפרחים הטורפים, אבל ריח המוות המתוק שנודף מהם מושך יותר מדי. אפילו אחרי ההתפרצות הסופית,  כשהכול כבר גלוי, עדיין המספרת נמשכת אל אביבה. היא כבר לא תולה בה תקוות, ובכל זאת היא מחפשת את קרבתה. גם לאחר שהכול נאמר.

המשיכה של ההרס פועלת גם עלינו, הקוראים. אנחנו חוששים מנפילתם של אדוה ואדם, אך גם נמשכים אליה, סקרנים לדעת איך זה יקרה. כמה עמוק הם יפלו לפני שיעלו, ואולי אפילו קצת מקווים שהם יפלו עד הסוף, שהמחברת לא תחוס עליהם ונזכה לראות הרס אמתי, טוטאלי, כמו בסרט אימה טוב.

ילדים, תמר מרין, ידיעות ספרים, 237 עמודים

הרשימה התפרסמה ב”הארץ ספרים” ב-15.12.2015

נגישות