"הממלכה" מאת אמיר אור מספר איך צומחת ממלכה ואיך נטמנים הזרעים להריסתה. המספר הוא יונתן בן שמעא, אחיינו של דוד המלך וסופרו. לפני הוצאתו להורג בשל תמיכתו בהמלכת אדוניה, מטיל עליו המלך משימה אחת אחרונה – לכתוב את דברי ימי הממלכה, ממלכת דוד. לשם כך הוא חוזר אחורה, עד משיחת דוד הנער למלך על ידי שמואל, ואף מעבר לכך אל ראשית מלכות שאול.
מה ההצדקה לספר שוב סיפור שכבר במקרא ניתנו לו שתי גרסאות שונות, בספר שמואל ובספר דברי הימים? שלא מעט סופרים כבר כתבו לו גרסאות משלהם – ג'וזף הלר ב"אלוהים יודע", שטפן היים ב"דוח המלך דוד" ו"כתר בראש" של יעקב שבתאי, המתאר את מאבקי הירושה בין אדוניה ושלמה?
אור מעלה את השאלה הזו כבר בפתיחת הספר, והוא נותן שתי סיבות, בשמו של יונתן ובשמו של דוד המלך. יונתן כותב שסופר מכובד יכתוב הכול "בסגנון סמכותי, בתנ"כית מהודרת, ככה שבלי מתורגמן צמוד איש לא ייגע בספרו אפילו במקל… אני – אין לי בזה שום עניין. ולא שאני לא אוהב את הדיוק הנונשלנטי של שפה עשירה בדקויות, ולא שאני אדיש לקסמן של מלים מאגיות – מילים שיודעות לברוא רגשות ומחשבה. להפך. אבל למי יש כוח לזה כיום? או זמן?"
ודוד, למה דוד רוצה שהספר ייכתב, ויונתן בן שמעא עונה, "שאלתי גם אני את עצמי: למה? מה הוא קיווה להשיג? את 'האמת שמאחורי הגרסה הרשמית'? או אולי ממש להפך – מסך עשן?… זה נראה כאילו השועל הזקן החליט לסדוק מעט את יסודות הממלכה שהוא משאיר פה לשועל הצעיר… תרופת נגד לשאננותו המסוכנת של דור הבנים… בכל מקרה, אם אתם קוראים את הספר הלא ממש מכובד הזה, עם הסגנון המרושל… בטוח שלא הוצאתם אותו מארון הספרים היהודי… אדרבא – אם אתם קוראים אותו, זה למרות שוטרי המחשבה הקטנים שמסיירים בראשנו. כלומר, למרות הארונות והתוכניות. ואולי, אני תוהה, אולי גם בשביל זה רצה דויד שהספר הזה ייכתב – כדי לפתוח חלון קטן בחומות הממלכה".
יונתן כותב ואנו שומעים את אמיר אור מדבר מפיו. הוא רוצה לכתוב את סיפור דוד המלך לאנשים שאין להם כוח וזמן, ואולי חשוב יותר, הוא רוצה לפתוח חלונות ולסדוק את הממלכה, תרופת נגד לשאננות המסוכנת של דור הבנים.
הסיפור של דוד המלך כל כך טוב שקשה מאד להרוס אותו. מספיק לכתוב אותו כמו שהוא, ואור נאמן לפרטים. כל קרב של דוד, כל דיאלוג וכל פגישה מתועדים בספר הזה. אור שם לב לכל פרט, ומדי פעם מוסיף פרשנויות, המבהירות קשיים קיימים בטקסט.
כיאה לספר שמבקש להיות אקטואלי, רמזים לימינו לא חסרים בספר – ביחסים המתחלפים בין כובשים ונכבשים, בין מתנחלים למקומיים, באכזריות ההדדית. לעתים, הדמיון מודגש יתר על המידה. אין צורך לומר שהגבעונים הפרו עוצר כדי לקשר את הטבח שעשה בהם שאול לטבח כפר קאסם, ובוודאי שאין צורך בתוספת המילים "אללה ירחמו". אולי אור רוצה לרמוז שהמספר האמתי הוא בן ימינו ולא בן אותם ימים, שההיסטוריה חוזרת על עצמה, שזהו חיזיון שבו הוא כותב מתוך ראשו של יונתן בן שמעא. אבל אין צורך להדגיש, ההשוואה עובדת.
לרוב, גם המעבר לשפה פשוטה עובד. אך לא ברור מה נותן השימוש בביטויי סלנג ובעגה בת ימינו. בעייתית אף יותר היא הנמכת קטעי השירה המקראית, המוחקת לחלוטין את הקסם שיש בהם. החלפת קינת דוד על אבשלום, "בני אבשלום בני בני אבשלום מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני" – במלים "אוי ילד שלי, אוי אבשלום שלי, הלוואי שהייתי אני מת במקומך! אוי ילד שלי, אוי אבשלום שלי!" צורמת את האוזן. נדמה שנאמנים להכרזתם לכתוב בשפה לא ספרותית, מבקשים אור ויונתן בן שמעא למחוק כל זכר לעיצוב אמנותי. אבל גם שפה מדוברת היא עיצוב אמנותי. אין דבר כזה, שפה ניטרלית.
מלבד ההבדל הסגנוני הבולט, ישנם עוד כמה הבדלים בין "הממלכה" לספר שמואל – סטיות קלות מהמקור, כמו שינוי סדר הסיפורים, זיוף צוואת דוד על ידי שלמה ומחיקת התפקיד הקטן אך המשמעותי שיש לבני משפחת המספר באונס תמר, וכמה תוספות משמעותיות יותר.
השינוי העיקרי הוא קו עלילה נוסף, המתקיים במקביל לסיפור המוכר ומשפיע עליו. זה הסיפור של אביגיל ושלוש המכשפות הגדולות של כנען. אור מעצב את אביגיל בהשראת ליביה מ"אני קלאודיוס" של רוברט גרייבס, ומתאר אותה כמי שעומדת לצד דוד ולעתים מאחוריו ובוחשת בענייני המלוכה. מאחורי הסיפור הפשוט, אומר אור, מסתתרים תככים וכשפים. זוהי היסטוריה אלטרנטיבית שבה מי שמכוונות את הגורל הן המכשפות. יותר משזוהי תוספת על המקרא, זוהי הפרדה. אור מפריד בין הסיפור הפוליטי לסיפור הרוחני והדתי.
ההפרדה הזו בולטת בהתעלמות מהממד המונותיאיסטי של הסיפור המקראי, כעניין דתי ופוליטי. בספר, בני ישראל הם חברת שבטים הסוגדים לאלים המקומיים, והאלים חיים ביניהם בהרמוניה שנעדרת מחיי העובדים אותם. אין מאבק בין האלים, ובניית מקדש שלמה היא בסך הכול דרך להסדרת מונופול מסים. אבל בהתעקשות להתעלם מהסיפור המונותאיסטי, אור מחמיץ את השתקפות המאבק הפוליטי במאבק הדתי, את הממד הפוליטי בקיים ברצון להשליט אל אחד, שיש לו את כל התכונות של ענת, יאהו, בעל ואשרה.
הבעיה בכך אינה הסטייה מהסיפור התנכ"י, אלא כתיבת סיפור חלש יותר. במקום השתרגות של ממדים שונים יש סיפור פוליטי ולצדו סיפור דתי-רוחני, סיפור גלוי וסיפור סמוי.
אז למה כתב אור את "הממלכה"? כדי להנגיש את אחד הסיפורים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם? כדי לפתוח חלונות ולסדוק את הממלכה? שני הדברים נעשים במידה מסוימת של הצלחה. אבל אני חושב שיש כאן משהו נוסף. כמו שכותב יונתן, "לא רוצה מלוכה וגם לא רוצה תהילה. תנו רק לכתוב בשקט". הסיפור של דוד המלך עד כדי חזק שקשה לעמוד בתשוקה לכתוב אותו שוב ושוב. זה לא רע, אבל הסיפור המקורי כל כך טוב שקשה להתעלות עליו, גם אין צורך להפוך אותו לקל יותר לקריאה, את האיזון המושלם בין רגש, פוליטיקה, דת, אכזריות, שנאה, אהבה ומשפחה.
הממלכה, אמיר אור, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 558 עמודים
הרשימה התפרסמה ב"הארץ ספרים" ב-8.11.2015
