בספר הקודם של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, "כרוך סביב צווארך", יש סיפור, "גבעת הקוף המקפץ", ובו מסופר על סדנת סופרים אפריקאים המתכנסים בחסותו של נדבן דרום-אפריקאי, אפריקאי כמותם, אבל לבן כמובן, עם תפיסות די ברורות על מהו אפריקאי ומה אפריקאי צריך להיות. את הסיפור של המשתתפת הניגרית, סיפור על ניצול מיני כדרך להשיג עבודה הוא פוטר כסיפור לא סביר ולא אפריקאי. אדיצ'יה משאירה את השאלה מה הופך סיפור לאפריקאי תלויה באוויר. האם זה תלוי בכותב? במקום הכתיבה? בנושא הכתיבה?
ב"אמריקנה", הספר החדש של אדיצ'יה, איפמלו חוזרת לניגריה אחרי 13 שנה בארה"ב. היא חוזרת אף על פי שהיא השיגה את החלום האמריקאי, יש לה דירה, יש לה בן זוג מושלם, היא לומדת בפרינסטון על מלגה והבלוג שלה "בלוגזענחמד או הבחנות שונות על שחורים אמריקאים (שנודעו בעבר ככושים) מאת שחורה לא-אמריקאית" מפרנס אותה היטב. אבל היא מחליטה לחזור, "בגלל מחלה של לאות, עגמומיות, הבזקים דמיוניים קצרים של חיים אחרים שיכלה לחיות, שבמהלך החודשים התמזגו לגעגועים נוקבים הביתה. ניגריה נעשתה המקום שהיא אמורה להיות בו, המקום היחיד שבו תוכל להכות את שורשיה בלי הדחף המתמיד לעקור אותם ולנער מהם את העפר."
לקראת חזרתה לניגריה, איפמלו רוצה לקלוע שוב את שערה, ולשם כך היא צריכה לנסוע לטרנטון. לפרינסטון אין ריח וזה מה שקוסם לאיפמלו במקום, אבל גם אין בה אף מקום לשזירת שיער, "כי מעט המקומיים השחורים בהירי עור וחלקי שיער".
רובו של הספר עובר במספרה, הוא כתוב כסדרה של פלאשבקים החולפים בראשה של איפמלו בזמן ששערה נשזר לצמות. העיסוק בשיער ממסגר את הספר ומתפקד כסמל, בתחילה להבדל בין שחורים ולבנים, ובהמשך להבדל בין אפריקאים לשחורים-אמריקאים. כדי להתקבל לעבודה הראשונה שלה איפמלו מחליקה את שיערה המקורזל, אחר כך היא נותנת לו לגדול באופן טבעי בלי להפריע לו ולקראת החזרה לניגריה היא שוב קולעת אותו עם תוספות שיער, כמקובל בניגריה.
בזמן שהיא שוהה במספרה, איפמלו נזכרת בפגישה הראשונה עם אובינזה, אהוב נעוריה, ומאותו רגע הספר חוזר אחורה אל תולדות חייה, הלימודים בתיכון, באוניברסיטה, המעבר לארה"ב, שנות הלימודים הראשונות, החבר הראשון (ליברל לבן עשיר), העבודה, החבר השני (אינטלקטואל אפרו-אמריקאי). זה מסע דרך האפשרויות שארצות הברית מציעה לה והזהות שהיא כופה עליה. באמריקה, לראשונה בחייה, היא שחורה. איפמלו היא מהגרת כפולה, בצבע ובזהות. עבור הלבנים היא שחורה, ועבור השחורים האמריקאים היא אפריקאית. פתאום יש השלכות אמתיות למשהו שבעבר לא היה קיים בחייה.
אבל, למרות הכול, ההגירה שלה היא סיפור הצלחה. בשונה מהכישלון של אובינזה, שהיגר לאנגליה אבל נתפס וגורש. כעת, 13 שנים לאחר שנפרדו, הוא איש עסקים עשיר, כמעט בעל כורחו, הוא נשוי ויש לו ילדה. עשיר בעל כורחו, כי זו ניגריה שמתוארת בספר, שהחיים בה הם חיים של חוסר ברירה וחוסר ביטחון. כל דבר יכול לקרות לך ושום דבר אתה לא יכול לעשות בשביל עצמך. במקום כזה, האפשרויות מעטות: לנסות להתעשר אם אתה גבר, להתחתן עם גבר עשיר אם את אישה, להגר או לחיות בעוני, ולדעת שבכל מקרה, הכול יכול להיגמר בבת אחת.
זו הסיבה, כותבת אדיצ'יה, לגל ההגירה, "אנשים כמוהו (כמו אובינזה) שלא ידעו מחסור כל חייהם אך שקעו בביצה של אי-נחת, שהותנו מלידה לצפות לעבר מקום אחר, שמוכנעים לנצח שחיים אמיתיים קורים באותו מקום אחר, נחושים בדעתם כעת לעשות דברים מסוכנים, דברים לא חוקיים, כמו לעזוב את מולדתם, כשאיש מהם לא גווע ברעב, לא נאנס ולא בא מכפר שרוף, אלא רק רעב לברירה ולוודאות".
כמו בסיפור "גבעת הקוף המקפץ", ניגריה מצטיירת ב"אמריקנה" כמקום די נורא לנשים, שאין להן כל דרך להתקדם, אלא כבנות זוגן של גברים עשירים וחזקים. ובכל זאת, איפמלו חוזרת והיא לא היחידה. "לאגוס מלאה בתושבים חוזרים מאמריקה, אז כדאי שתחזרי ותצטרפי אליהם. כל יום רואים אותם סוחבים בקבוק מים כאילו הם ימותו מחום אם לא ישתו כל רגע".
אמנם רוב הספר עוסק בהשתלבות בארה"ב, אבל "אמריקנה" הוא בעיקר סיפור על חזרה הביתה, אל מקום שרצית לעזוב אבל לא עזב אותך, ואדיצי'ה מקבילה בין החזרה למולדת לחזרה לאהוב הנעורים. כשאיפמלו חוזרת היא מגלה שניגריה השתנתה מאוד ב-13 השנים שבהם חיה בארצות הברית, אבל לא ברור מי השתנתה יותר – היא או ניגריה.
כך שהסיפור נע מההתחלה בשני כיוונים מנוגדים. רובו עוסק בתהליך ההתערות, אך הכיוון שבו נעה הגיבורה הוא לצד האחר, אל הבית. ככל שאיפמלו מצליחה יותר בארצות הברית, מחריפה השאלה, אז למה היא חוזרת; התשובה שניתנה לשאלה הזאת בתחילת הספר, הלאות והעגמומיות, אינה תשובה מספקת. למה ניגריה היא המקום היחיד שבו היא יכולה להכות שורשים?
אולי בגלל הברירה. כי גם ארה"ב היא ארץ האפשרויות המוגבלות, מקום שבו לא משנה כמה תנסה, היא לא תוכל להיות עצמה, אישה שחורה שהגזע לא מגדיר אותה. רק בלאגוס היא יכולה לכתוב בלוג אפריקאי שאינו בלוגזע, לכתוב על "הקריינים בתחנות הרדיו, שמבטאם מזויף ומצחיק, על הנטייה של נשים ניגריות לתת עצות כנות שופעות צדקנות, על הנשים הצעירות שרוצות לפצוח סלוני תסרוקות. הן מאמינות שתורן יגיע אנחנו רק במרחק פסיעה מהחיים האלה בשכונת עוני, כולנו שחיים חיי בורגנות ממוזגים". בלאגוס היא יכולה לכתוב סיפור אפריקאי.
ובמלים אחרות, היא חוזרת כי אין בפרינסטון מקום שבו היא יכולה לקלוע את שיערה.
אמריקנה, צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, מאנגלית: גיל שמר, מחברות לספרות, 494 עמודים
הרשימה התפרסמה ב"הארץ – ספרים" ב-25.11.2015
