“עוד חמש דקות” מאת יונתן ברג מספר על שני חברים לשעבר, בני התנחלות נטולת שם ליד עיר ערבית נטולת שם. יואב הוא הדתל”ש, מי שהוריד את הכיפה ועזב את ההתנחלות. בהתאם לסטריאוטיפים הוא לומד קולנוע, עובד כברמן ומבלה את זמנו במסיבות סמים. הוא מתקשה לשמור על מערכות יחסים יציבות או על עבודה קבועה. הגיבור השני הוא בניה, גם הוא בן היישוב, אך שלא כמו יואב, הוא בוגר לדוגמא – רב ומחנך, נשוי ואב לשני ילדים, גר ביישוב שבו גדל. הדגם המופתי של מתנחל מסור. כמעט כצפוי, מזמן הוא לא שכב עם אשתו.

בתחילת הספר, טריפ רע מעורר ביואב את זיכרון מות מפקדו במבצע למעצר חשוד שלא עלה יפה. המוות הזה, כך מתברר, מעיק על יואב מאז הצבא ומונע ממנו להתקדם בחייו. כעת הוא נחוש לתקן את חייו, להשלים עם מה שקרה ואולי סוף סוף גם להשלים עם עצמו.

במקביל, אנחנו מגלים שהישוב עומד להתפנות, כנראה במסגרת הסכם שלום. בניה נקלע, שלא בטובתו ונגד רצונו, למאבק האלים נגד הפינוי ונגד אחד מתושבי היישוב שרוצה להתכונן לפינוי – ליצור דו שיח עם הפלסטינים ולפנות את תושבי היישוב בהסכמה.

לכאורה, כיצירה שהתנחלות עומדת במרכזה, זהו ספר על אידיאולוגיה. אבל לאמתו של דבר, לפוליטיקה יש מעמד משני בספר. בניה דומה ליואב יותר ממה שהיה רוצה להודות. הוא אמנם נשוי, אך הקשר בינו ובין אשתו רחוק מלהיות עמוק, גלוי וכן. גם בניה הדתי וגם יואב שהתפקר הם גברים אטומים רגשית המתקשים ליצור אינטימיות. ברג מקביל בין החוויה הרוחנית של חיי הישיבה למסיבות הסמים, כשתי דרכים שונות להימנעות מאינטימיות ומחיים בעולם, וכך נסחפים גיבוריו, מוצאים מפלט בסמים או באידיאולוגיה. בפרק הפתיחה מתואר היישוב כאטום כלפי העיר הערבית המקיפה אותו, ויותר משיש כאן ביקורת פוליטית זו ביקורת רגשית על סוג החיים המתהווים באותן התנחלויות.

זה לא הספר הראשון שיצא בשנים האחרונות ועוסק בהתנחלות. קדם לו “הגבעה” של אסף גברון. לכאורה, לברג יש יתרון על גברון. הוא גדל בהתנחלות פסגות ויש לו היכרות עמוקה יותר עם עולמם של המתנחלים. אלא שיתרונו של ברג הוא חסרונו של הספר. גברון בא מבחוץ, ובהיותו מודע לכך יצר דמויות שאף הן באות מהחוץ פנימה: לא מתנחלים, אלא קיבוצניקים, אחד חוזר בתשובה ואחד חילוני. באמצעותם נכנסו גברון וקוראיו פנימה. דמויותיו של ברג, כמוהן כברג עצמו, נעות החוצה – אחת כבר עשתה את המהלך הזה מרצונה והאחרת תיגרר בעל כורחה, ואותה התנועה דוחקת גם את הקוראים החוצה. הצורך המוגזם של ברג להסביר – למשל את מנהגי הטרמפים של תושבי הישוב – הופך את נקודת המבט של הקורא לאנתרופולוגית.

ייתכן שלכך ברג כיוון, אך למרות החוויות הקשות שהוא מתאר, בהן הלם הקרב ואלימות הנערים, דוק של אטימות רגשית שורה על הספר. זהו אותו ניתוק רגשי שממנו סובלים הגיבורים. “עוד חמש דקות” הוא כתב אישום עדין, לא על ההיבט הפוליטי של ההתנחלויות, אלא עמוק יותר, על צורת החיים הזו ומה שהיא עושה לנפש. ברג כותב את הביקורת שלו בכבוד רב, אך עם כל ההערכה כלפי יכולתו לכתוב במבט שקול ומאוזן על המקום שבו גדל, נדמה שהוא נזהר יותר מדי לא להשאיר קצוות משוננים. מרוב זהירות, “עוד חמש דקות” נתקע באמצע הדרך ולוקה באותם פגמים שהוא מייחס לגיבוריו, בקהות רגשית וחוסר יכולת להגיע לאינטימיות, לדבר בלי פחד וברגש מלא.

עוד חמש דקות; יונתן ברג; הוצאת עם עובד; 334 עמודים

הרשימה התפרסמה ב”טיים אאוט” ב-4.3.2015

נגישות