ספרו החדש של המנוח דודו גבע, "הברווז בעובי הקורה", נכתב בין 1997 ל-1998 ונמצא בעיזבונו בכמה גרסאות. אבל אין סיבה לחשוש. אמנם, במקרים דומים מתפרסמים דברים עשויים למחצה. אך לא במקרה זה – “הברווז בעובי הקורה" הוא ספר שלם ומושלם.
הספר מתחיל מעט לפני צום י"ז בתמוז ומסתיים לאחר תשעה באב, עם כישלונה הנחרץ והזמני של מהפכת שבירת המחיצות. זהו רומן מכתבים, שגיבורו הוא ברווז גבירצמן, עובד ארכיון התיקיות, הוגה דעות ומנהיג המהפכה. השכלתו הרחבה ולשונו הפיוטית ניכרים במכתבים שגבירצמן שולח למנהל הבכיר, מר חפץ, לתרנגולת המזכירה, למר מעוז, מנהל המשק, לשותפו למהפכה, גד, לישיש הפלאי, זוסימא, לאחראי המזנון ולעוד כמה דמויות.
ההשראה למהפכה באה מכתבי פרודון, ראשון האנרכיסטים ואנטישמי מוצהר, ומטרתה שבירת המחיצות המפרידות בין עובדי החברה, בין ברווז לתרנגולת, בפועל וכרעיון. אמצעי המהפכה הם מסכת אמנותית ועיתון שישכנעו את עובדי החברה בנחיצות השינוי. "יתרונות השינוי הם הדדיות בין המחלקות השונות, הגברת התאורה במשרדים ויצירת מרחב פתוח לקשר האנושי… בלי הקיר – כל לב מאיר".
אמנם, ברווז מצהיר שהוא "אביר זקן שחרת על דגלו את אהבת הזולת", אבל הוא פועל בתוך חלל סוליפסיסטי – אף אחד ממכתביו לא נענה, ונדמה שלא אכפת לו. חוסר תגובה מצד תרנגולת מעורר בו חשש שהיא דיסלקטית. הוא לא מעלה בדעתו שהיא אדישה לחלוטין לכוונותיו הנעלות, ואפשר להבין אותו. עדיפה האשליה על ההכרה באדישותו המוחלטת של העולם למאמציו ההרואיים.
גם בלי להכיר את ספריו של גבע ואת דמותו של הברווז – תמים עד כדי גיחוך וערמומי להחריד – ברור שהמהפכה תסתיים בשברון לב ומקור. אנו כבר יודעים שברווז גבירצמן לא יתייאש, כמו שלא התייאש אחרי המהפכות הכושלות של שנת 1990 ו-1994, כששם מבטחו בתרנגולת הודו גאוותנית.
הדבר המופלא באמת במהפכה של גבירצמן הוא נאמנותו המוחלטת לכללי החברה גם כשהוא שם אותם לקלס. גבירצמן נחוש בדעתו לחולל את השינוי בשיתוף פעולה של כלל העובדים והמנהלים. "כן לשבור," הוא אומר, אך לשם כך הוא זקוק שמנהל המשק יספק לו "בד משי 3*3, צעיף חצי שקוף, כתר פלסטיק, שני לפידים ומסרקה קטנה (קוטר מדיום)."
ברווז גבירצמן ודודו גבע מסבירים לנו כיצד נראה אנרכיסט אמיתי. הוא לא זקוק לצמה שתידלדל על עורפו כחבל כביסה. הוא עובד ארכיון התיקיות האפרפר שבאופן עקבי וללא לאות חותר תחת כללי ההתנהגות הלא כתובים ומתנהג כאילו הם אינם קיימים. רק כך אפשר להיכנס לחדר המנהל "חבושים בקסדות רומיות ובידינו לפידים בוערים" ואחר כך להתלונן על התנהגות לא הולמת מצד המזכירה ולהמליץ על העברתה למחלקה נחותה.
אה, זה גם מצחיק מאוד.
דודו גבע, הברווז בעובי הקורה, הוצאת עם עובד, 97 עמודים
