בּוֹא נַשְׁוֶה, סַכִּין מוּל סַכִּין/

שֶׁל מִי יוֹתֵר גָּדוֹל, שֶׁלְּךָ אוֹ שֶׁלִּי?/

סַכִּין מוּל סַכִּין, לַפִּיד מוּל לַפִּיד/

עַיִן תַּחַת עַיִן תַּחַת שֵׁן תַּחַת קֶבֶר/

הָרַגְתָּ מַסְפִּיק, מָתַי תּוֹרִי? /

תִּרְאֶה כַּמָּה גָּבוֹהַּ אֲנִי מִתְנַדְנֵד/

סַכִּין בַּלָּשׁוֹן, בְּלִי יָדַיִם/

בּוֹא נַשְׁוֶה/

צַעַר וּבֹשֶׁת, נֶזֶק וְשֶׁבֶת

ביום חמישי צעדתי במצעד הגאווה. זו הייתה פעילות פוליטית מהסוג החביב עלי – ללכת בעיר עם חברים שאני אוהב, בקבוק בירה ביד אחת, סיגריה בשנייה, ולדבר. אפילו החום הניח לנו קצת. אפשר לנשום. פתאום ראינו אדם רץ והולם באוויר באגרופו. לקח לי זמן להבין שלא באגרוף הוא הולם אלא בסכין, ולא באוויר אלא בבני אדם. התחלנו לרוץ, אבל השוטרים רצו מהר מאתנו ותפסו אותו. חזרתי אחורה, אל הדקורים. בחורה אחת שכבה על הכביש, רגליה פרכסו. רציתי לגשת אליה, אבל היא כבר הייתה מוקפת באנשים. רציתי לעשות משהו, אבל לא היה מה.

מתי חשבתי על אחי? כשראיתי את הצלם. הפצועה דיממה על הכביש, האמבולנס עדיין לא הגיע והצלם מצא זווית טובה להנצחת הטיפול, למען הדורות הבאים. נזכרתי באחי ובתמונות הזוועה של משפחתו. תמונות שעדיין לא סלחתי לכל מי שהיה לו חלק בהפצתן, ורציתי להעיף משם את הצלם. אבל מי אני? מה אני יכול לעשות?

הלכתי הצידה, חיפשתי מה לעשות, לא היה מה. נשענתי על הברזלים ליד הרמזור ודמעתי. חשבתי על אודי, חשבתי על רותי, חשבתי על יואב, חשבתי על אלעד, חשבתי על הדס. חשבתי על אנשי הדמים, הניזונים משנאה, מתפרנסים ממנה, חיים עליה.

חברה, לסבית דתייה, באה וחיבקה אותי. המשכתי ללכת איתה. עדיין במצעד הגאווה, כבר בלי בירה אבל עם שירי סעודה שלישית. הסתובבתי בגן הפעמון ובערב הלכתי להפגנה בכיכר ציון. ניסיתי להתנחם בשהות עם מי שהיו יחד איתי בטראומה. אמרתי לעצמי שמחר יהיה יום חדש, אבל בלילה התקשיתי להירדם ובבוקר לא רציתי לקום. כנראה ידעתי למה. קמתי לחדשות על שריפתו למוות של עלי דוואבשה. השנאה הכתה שוב. ילד נשרף למוות. בני בליעל, רוצחים, פרצו לבית משפחה ערבית ושרפו בני אדם למוות. צריך לומר את המילים כדי להבין, וגם אז אי אפשר. פרצו לבית ושרפו בני אדם.

מאז, אני מסתובב והתמונות בראש שלי. הדוקר, הנערה המפרכסת, עלי, הדס, אודי. אני כועס ובוכה ולא יודע מה לעשות. כשדברים כאלו קורים אנחנו בורחים לפוליטיקה, מחפשים הסברים, מוצאים אשמים. אבל איך אפשר לדבר על פוליטיקה כשהמתים מוטלים לפנינו? אסור לדבר על פוליטיקה, צריך להילחם בשנאה, וכל מי ששותף למלחמה בשנאה רצוי ומקובל ואהוב.

אני לא יודע איך נלחמים בשנאה. אבל אני יודע שאנחנו חיים בפוליטיקה של שנאה. אני בטוח שחבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' לא רוצה שידקרו הומואים, אבל כשהוא מדבר על "מצעד הבהמות" הוא מעודד שנאה ונישא על גלי שנאה. כשינון מגל אומר ש"השמאל הקיצוני הוא חיידק טורף במוח" הוא מעורר שנאה במודע. כשראש הממשלה מזהיר מפני ערבים שנוסעים באוטובוסים להצביע, הוא מלבה את השנאה כדי להיבחר. הם לא יכולים לדבר אחר כך נגד אלימות.

ישי שליסל חלף לידי. יכולתי להידקר, אבל לא הרגשתי פחד. אני "סטרייט" אז הדקירה לא כוונה אליי. סביבי הלכו אנשים שנואים. יום יום הם שומעים שהם מתנהגים כמו בהמות, שהם מחריבים את המדינה, את היהדות ואת האנושות. הם שנואים בגלל מי שהם, בגלל האהבה שלהם, והם ממשיכים ללכת. זו לא הפעם הראשונה שאני צועד במצעד הגאווה. אבל רק הפעם הבנתי את המשמעות שלו. מצעד הגאווה הוא מלחמה בשנאה, וניגודה של השנאה אינו אחדות מזויפת, אלא הצהרה תקיפה. זו לא חוכמה לגנות, גם אם בכנות, אלימות. החוכמה היא לדבר ולפעול נגד שורשיה – האפליה, ההשפלה, השנאה.

כולם מדברים נגד אלימות, לפעמים קוראים לה "נטילת החוק בידיים", כי יותר משאנו מתנגדים לאלימות, אנו עסוקים בסיווג, של רצח מוצדק ורצח פסול. רצח ברברי ורצח מובן. לכל מעשה רצח יש הקשר, כל אחד וההקשר הקרוב ללבו. יש הרוצחים כי הם חושבים שהומואים מסכנים את היהדות, יש הרוצחים כי הם נתונים תחת כיבוש, יש הרוצחים כי דמם רותח על רצח יהודים ויש הרוצחים כדי להגן על עם ישראל. כל רוצח וסיבותיו. כל רוצח והאנשים שמבינים אותו. אבל ההקשר הרחב ביותר הוא אהבה ושנאה – את מי אנחנו אוהבים ואת מי אנחנו שונאים.

ישי שליסל יצא לרצוח בערב חמישה עשר באב והרוצחים שרפו בליל חמישה עשר באב. "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים", אומרת המשנה במסכת תענית. הסיבה לכך, אומר רב יוסף בשם רב נחמן, היא שבאותו יום הותר שבט בנימין לבוא בקהל, ושולח אותנו לאחד הסיפורים הנוראים בספר שופטים, מעשה פילגש בגבעה.

אדם מגיע לעיר זרה, לגבע בנימין. הוא עובר ליד יבוס, היא ירושלים, אבל לא נכנס אליה כי היא עיר נכרית, ומעדיף לחפש מקום לינה בעיר של בני עמו. באמצע הלילה, לאחר שבדוחק נמצא אדם שיסכים לארח אותו, נקהלים אנשי העיר על הבית ודורשים שיוציאו אליהם את האיש. כפשרה, הם מקבלים את הפילגש שנאנסת למוות. האדם מבתר את גופת פילגשו ושולח אותה לשבטי ישראל. נורא, אבל לא יותר משריפת תינוק או שחיטת ילדים. שבטי ישראל נקהלים ודורשים מאנשי בנימין להסגיר את הפושעים. שבט בנימין, ככל קבוצה מאוחדת ומגוננת, מסרב להסגיר את אנשיו. במלחמה שפורצת נהרגים 40 אלף מבני ישראל, ו-25 אלף מבני בנימין. לסיום, אנשי ישראל שורפים את כל ערי בנימין ונשבעים לא להשיא את בנותיהם לנותרים מבני בנימין.

המלחמה על בנימין הייתה מוצדקת, ודאי. אבל ברור שהיא לא הרבתה שלום, ואנשי ישראל מבינים את זה מאוחר מדי. הם נשבעו לא להשיא את בנותיהם לאנשי השבט. איך אפשר לפתור את הבעיה? איך בנימין ייכנס חזרה לעם ישראל? כאן מתחיל החלק הנורא באמת. שבטי ישראל מגלים שאנשי יבש גלעד לא הצטרפו למלחמה. עונשם הוא השמדה מוחלטת, הגברים, הנשים והטף, ונתינת "כל נערה בתולה אשר לא ידעה איש" לאנשי בנימין.

מי שמשלם את המחיר הכבד ביותר אינם אנשי גבע בנימין, גם לא אנשי בנימין, אלא דווקא אלו שלא הצטרפו למלחמה, שסירבו לרצוח. אחדות העם מושגת על גבם של מי שלא היו שותפים לאלימות. אבל הסיפור עדיין לא נגמר. 400 הנערות הבתולות לא מספיקות לגברי בנימין, ובני ישראל מייעצים להם לחטוף נשים מנערות שילה היוצאות לחולל בכרמים. זו לא רק עצה, זה מבחן. אם שבט בנימין רוצה לחזור לעם ישראל עליו להוכיח שהוא ראוי לכך, שהוא מוכן לחטוף ולאנוס. הקרבנות הן נערות שילה.

בני ישראל מקוננים על אובדן שבט, וכדי להשיג את האחדות המיוחלת יוזמים אונס המוני ומשמידים עיר שלמה. מי שלא מוכנים להצטרף למלחמה מתויגים כבוגדים, הראויים למוות כדי שהאויבים לשעבר יתפייסו על גבם.

המלחמה בשנאה צריכה להיות רחבה ככל האפשר. אבל המלחמה בשנאה היא מלחמה פוליטית. אי אפשר להפריד בין הרוצחים לחינוך שקיבלו, לשיעורים ששמעו, למה שלמדו. הרצח הוא המשך השנאה בדרכים אחרות. מעט רוצחים, אבל יותר מדי שונאים.

טיפשי לומר שאין הצדקה לרצח. לכל רצח יש הצדקה. זו הסיבה שרוצחים נשלחים לבתי כלא ולא לבתי חולים לחולי נפש. לכן, לא מספיק לדבר נגד הרצח, צריך להבין מאיפה הוא בא, היכן נמצאים השורשים שלו. אולי הרוצחים הם פסיכופתים, אבל יש סיבה שבגללה רוצחי אחי ומשפחתו, רוצחה של שירה ושורפי עלי ומשפחתו חושבים שמעשיהם רצויים.

אני חושב על מי שמלבים שנאה וניזונים ממנה. אני חושב על הדס, אני חושב על עלי, אני חושב על שירה, אני חושב על אנשי יבש גלעד ונערות שילה, אני חושב על מי ששוכבים בבתי חולים ונאבקים על חייהם. אני לא יודע מה אפשר לעשות.