בקיץ של שנת 2008, במין ירושלים אל-זמנית – לא ירושלים שהיא מעל הזמן, אלא ירושלים שלא קשורה לזמן – עובר ישמעאל דותן שבוע דרמטי. ישמעאל, כוכב הספר "שיר של יום", הוא מנהל בקרן לפלורליזם ודמוקרטיה, בת דמותה של הקרן החדשה לישראל. זהו שבוע קריטי בחיי הקרן ובחייו של דותן, תורם אלמוני מוכן לשים מיליון דולר על פרויקט בתחום ההתחדשות היהודית, תחום אחריותו של ישמעאל.
המרוץ אחרי הפרויקט המכניס הוא הזדמנות למסע בין יוזמות שונות בתחום היהדות הפלורליסטית. ישמעאל עובר בין מנחה בבית מדרש דמוי "אלול" שרוצה להשתיל טקסטים מודרניים כמדרשים קדומים, קומונה נוסח הקבוצות הראשונות שרוצה לקדש את ימי החול ובכל יום לעשות קידוש מיוחד, פייטן שרוצה לחבר בין מוסיקה למחאה חברתית, ברוקרים שלומדים מדרשים, תפילה וירטואלית בנוסחים שונים וקבלת שבת של קבוצת תיאטרון רוסית. כולם בענייני ההתחדשות והפלורליזם, כולם רוצים כסף וכולם ממוקדים בעצמם.
ישמעאל אינו יוצא דופן. דעתו של ישמעאל נתונה פחות להתחדשות יהודית ויותר לסיכוי הקלוש להתחדשות יחסי המין עם אשתו. הטקסט נע בין הדיאלוגים למחשבותיו של ישמעאל, וכך אנו מקבלים דיווח מהימן של ההתרחשויות ובה בעת הן מסוננות דרך תודעתו של ישמעאל. חשוב מכך – אנו מביטים לתוך תודעתו של ישמעאל עצמו.
בתחילת הספר, השילוב עובד מצוין, אך ככל שהוא מתקדם, הספר נקרע בין שני הקצוות – חייו של ישמעאל והפלורליזם הדתי החדש. זו הייתה יכול להיות סאטירה חדה ושנונה על ארגוני ההתחדשות היהודית, הלהיט המרכז-חילוני-דתי שהביא לנו פעילות חברתית נטולת פוליטיקה ואנשי ציבור מפוארים כמו רות קלדרון ויאיר לפיד. זה היה יכול להיות ספר מצוין על התלות הלא סמויה של ארגונים חברתיים בכסף , או ספר נהדר על משבר הנישואים של גבר שכמעט הגשים את חלומותיו; אבל הספר "שיר של יום", כמו ישמעאל, פוסח על הסעיפים ואינו נמצא לא כאן ולא כאן. הריחוק של ישמעאל ממושאי המסע שלו מחליש את הסאטירה ועוקצה קהה.
"שיר של יום" נפתח במסיבה באבו טור, ובשיחה מדומיינת עם שלושה משוררים מתים, ט. כרמי, אריה זקס ויהודה עמיחי, משוררים שהם אולי מקור ההשראה לספר. המתים מקוננים על מות ההתלהבות, הכוח, האהבה והנעורים. "אבל יש לנו את המילים", מוחה זקס, "ובמילים יש את כל אלה". דבריו של זקס מסמנים את המקום שאליו ניסה יבנה להגיע. למרבה הצער, הוא לא ממש הצליח.
שיר של יום; יובל יבנה; הוצאת כהל; 442 עמודים
הרשימה התפרסמה ב"טיים-אאוט" ב-16.7.2015
