אתמול שוב מכרתי חמץ, למרות הביקורת. אבא שלי מכר חמץ, סבא שלי מכר חמץ וגם אני מוכר חמץ. כמדי שנה מתמלאת השכונה, או פיד הפייסבוק שלי בהתקפות על מכירת חמץ, התקפות משני סוגים. הביקורת מהסוג הראשון מתמקדת בצד המלאכותי של המכירה, מצד חילונים שרואים במכירה עוד עדות להונאה הממוסדת הקרויה הלכה. בבחינת” מה, אתם עובדים על אלוהים?” ומצד דתיים שמבקרים את השימוש הממוסד בהערמה. בבחינת “מה, אנחנו עובדים על אלוהים?”. הביקורת מהסוג השני מתמקדת בנחיצות של מכירת החמץ. שלא כמו מפעלים וחנויות, אני לא מחזיק כמויות גדולות של חמץ גמור. לאחר ניקוי הבית, בדיקת החמץ וביטולו, שריפת החמץ וביטול החמץ (בפעם השנייה), אין שום צורך במכירה. כבר אין חמץ בבית. בשביל מה המכירה?

רגע, מה? מספיק לנקות, לחפש, לבטל, לשרוף ושוב לבטל? אם מנקים, למה מחפשים ושורפים? אם מחפשים ושורפים, למה מבטלים?

כי החמץ, הדבר הנוראי הזה שנקרא חמץ, שלא בטל אפילו באלף ואיסורו כרת, הרי לא קיים בכלל. אף אחד לא אוכל חמץ במשך השנה. אנחנו אוכלים לחם, עוגות, פסטה. רק בפסח זה חמץ, אבל בפסח הוא לא קיים, כבר שרפנו אותו.

אור לי”ד, אחרי שכבר ניקיתי את כל הבית מחמץ, אני מחפש את החמץ שלא אמור להיות שם – מחפש את מה שלא נמצא. אחרי חיפוש החמץ, חיפוש שיוכתר בהצלחה רק אם לא יימצא חמץ (אלא אם כן אחביא חמץ מראש, כדי שיהיה מה למצוא), אני מבטל אותו, את החמץ שלא מצאתי כי אינו שם. אבל רגע, בעצם עדיין יש חמץ, שמתי בצד שיהיה מה לאכול מחר בבוקר, אז אחרי שריפת החמץ שנותר משבוע ימים של אכילת ופלים ישנים, שאריות פיצה ושקדי מרק, אני שוב מבטל את אותו חמץ שביטלתי אתמול בערב.

פעמיים אני אומר את הנוסח הקבוע, “כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי לבטיל ולהווי הפקר כעפרא דארעא”, ובעברית, “כל חמץ ושאור שיש ברשותי, יתבטל ויהיה הפקר כעפר הארץ”.

לשיטת חלק מהפרשנים, ביטול החמץ אינו אלא הפקר, ביטול הבעלות על החמץ. לא נשאר חמץ כי ניקינו ושרפנו, אבל החמץ שנשאר כבר אינו שלי ולכן אינו בעיה. אבל למי הוא הפקר? מי אמור ליהנות מאותו הפקר? אף אחד. אני מעביר לאף אחד בעלות על משהו שאינו קיים (באנגלית זה עובד יותר טוב). לפי פרשנים אחרים, ביטול הוא כמשמעו, ביטול החמץ. הנה החמץ, רואים? בטח שלא, הרי ניקינו ושרפנו, אבל אותו חמץ ערטילאי שקיים רק בדמיוננו, זה שחיפשנו במטרה לא למצוא אותו, גם אותו ביטלנו.

זו לא ביקורת על ביטול חמץ, להפך. דברים נעשים בדיבור, וביטול החמץ פועל על כפל הפנים של החמץ, במציאות כגלוסקא יפהפייה ובהלכה כחמץ. החמץ הוא איסור ואפשר לבטלו בדיבור.

מכירת חמץ נמצאת על אותו רצף. לצד ההסדר הטכני של דאגה מאובדן רכוש ומהשחתת מה שאין בו פסול כשלעצמו, המכירה היא צורה נוספת של היפטרות ממה שלא קיים. יש צורך במכירה מאותה סיבה שיש צורך בבדיקת החמץ ובביטולו. אין צורך ויש צורך. החמץ אינו אלא קטגוריה מחשבתית, ובעוד שבוע יהיה בורקס, קוסקוס ובגטים.

אלא שיש הבדל בין מכירת החמץ לשאר צורות הביעור. בשונה מביטול חמץ, מכירת החמץ לא עומדת לעצמה. יש צורך באדם אחר שייקח את החמץ, שיקנה אותו, ואותו אדם צריך להיות לא יהודי. ביטול הזיקה שלנו לחמץ נעשה באמצעות יצירת זיקה לאדם אחר, נוכרי.

למען האמת, הבסיס ההלכתי למכירת החמץ רעוע למדי. מקורו בתוספתא למסכת פסחים האומרת, “ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה, וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח, ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה. רשאי ישראל שיאמר לנכרי: עד שאתה לוקח במנה – קח במאתים, שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח.”

התוספתא מתירה ליהודי למכור לנכרי יותר ממה שהוא צריך כדי שיוכל לקנות ממנו לאחר החג, אבל ההיתר מוגבל למקרים חד פעמיים. הגאונים התירו, בעקבות התוספתא, את מכירת החמץ בשעת הדחק, אבל לא כנוהג קבוע ולא כהערמה, לא כתעלול מלכתחילה. רק במאה החמש עשרה הותרה מכירת חמץ כהערמה וכעניין של קבע.

החתם סופר שחי בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19., אותו חכם שטבע את הסיסמה “חדש אסור מן התורה”, הוא גם ממגיניה הנלהבים ביותר של מכירת החמץ ואמר שכל המפקפק בה ראוי לגערה. כך הוא אומר, “הערמת מכירה זו היא היתר גמור מן התורה בלי שום פקפוק… אף על פי ששניהם יודעים שרוצים בחזרת החמץ לאחר הפסח, מכל מקום השתא מכור הוא ויכול הלוקח למכרו ולאוכלו להקדישו להאבידו מבלי מוחה, אלא שהוא אוהבו ואינו עושה כן ומשמרו עד לאחר הפסח”.

מכירת החמץ, אומר החתם סופר, נשענת על אהבה בין הגוי ליהודי ואי אפשר לפקפק בה. המכירה יוצרת זיקה אמיתית בין שני בני אדם. זהו ביטול באמצעות זיקה. כדי למכור חמץ צריך נוכרי, והנוכרי הוא חבר. מה שעבור האחד הוא חמץ, עבור אוהבו הוא סחורה מותרת שתהיה בידו עד תום הפסח, כי כך נוהגים אוהבים.

ועוד אומר החתם סופר, ” …ואף על גב דכל ימי הפסח המכירה תלוי ועומד בקיום התנאי מכל מקום כיון שאין הדבר תלוי ביד ישראל אלא ברצון הגוי אם לקיים תנאו או לא, הרי זה מכירה גמורה מן התורה“. אמנם, מודה החתם סופר, זו מכירה על תנאי, אבל היא תקפה, כיוון שהתנאי תלוי ברצונו הטוב של הגוי.

מכירת החמץ, לפי החתם סופר, היא צורה נוספת של חירות. זו לא חירות של אי תלות ושל הסתפקות עצמית. להפך, אדם חופשי אינו מי שמספיק לעצמו, אלא מי שפועל עם אנשים אחרים, בני חורין כמוהו, בני עמו ובני עמים אחרים, מסתמך עליהם, ומפקיד את עצמו בידיהם.

מה נשאר מזה כיום? מכירה וירטואלית באמצעות רבנים שבימי החול פועלים להצרת רגליהם של מי שאינם יהודים. אבל גם בשנה הבאה אמכור חמץ.

נגישות