ספרה החדש של דורית רביניאן, "גדר חיה", הוא ביקורת עצמית חריפה על הישראליות, ובעיקר על החלק השמאלי והליברלי שלה. מרבית עלילת הספר מתרחשת בניו יורק, בחורף הקשה של 2002-2003, ערב הפלישה האמריקאית לעיראק. המספרת, ליאת בנימיני, סיימה תואר שני בספרות אנגלית ובבלשנות, מתרגמת עבודות מחקר לפרנסתה, מגיעה לניו יורק לשנה. היא פוגשת את חילמי, צייר פלסטיני בן 27, המתגורר בניו יורק על ויזת אמן.
חילמי וליאת מתאהבים אבל לרומן שלהם יש תאריך פקיעה. ליאת תחזור לישראל בחודש מאי והם לא יפגשו יותר. ליאת וחילמי הם שני זרים, שכנים שנפגשים בארץ אחרת והשפה היחידה שבה הם יכולים לדבר זה עם זו אינה שפת אמם. זהו סיפור אהבה יפה, אבל ליאת מסתירה את חילמי ממשפחתה ומחבריה הישראלים, ורק אחותה וחבריה האמריקאים יודעים עליו. בשיחת הטלפון השבועית לישראל עליו "להיעלם לה מהחיים".
זו לא רק בושה, ליאת פוחדת שהרומן עם חילמי יימשך. היא מודה שזמניותו של הרומן, העובדה שהוא יסתיים והם לעולם לא ייפגשו שוב, אינה רק מקור לכאב, היא גם מה שמאפשר את האהבה. באחת המריבות היא אומרת לחילמי, "ואולי זה כל היופי, אתה יודע?…הארעיות שלנו כאן. בלי עתיד…בלי הבטחה לעתיד. זה גורם לנו להעריך את מה שיש כרגע".
מעט אחרי אמצע הספר, אחיו של חילמי שולח לו דרישת שלום מצולמת. זו הפעם הראשונה שליאת רואה את ישראל מכיוון מזרח, וזהו רגע של התגלות. "ישראל נראית כמו אי עצום ממדים. כמו הר רם ונישא של בטון שצומח מתוך הים… כמה משונה ההיפוך הזה – לראות אותנו מבחוץ, להציץ מחלון השכנים". אבל פוטנציאל ההתגלות מוחמץ במהרה והיא מודה "אני לא יכולה שלא לראות את ישראל כפי שהיא נראית בעיני הנץ של אויביה… כמו מבעד לכוונות טילים". והאירוניה היא שכל אותו זמן, המצלמה של מרוואן אינה עסוקה בישראל, "כל מעייניו נתונים אל מרחב הים והשמים".
חילמי וליאת מתווכחים על חומת ההפרדה ההולכת ונבנית בישראל בזמן שהם בניו יורק, וליאת מתארת את עצמה ביושר כ"ציונית בורגנית שמרנית. הוא האוניברסליסט, רודף השלום שמתנער מהגדרות ארכאיות של דת ומדינה… איך שנאתי להידחק לתפקיד הזה, הייתי גברת פרגמטיסטית מפוכחת שמתעסקת בהסדרי שלום פרקליטיים".
המחלוקת הזו היא פוליטית למראית עין בלבד. לאמיתו של דבר, ליאת פוחדת מחילמי, היא כותבת בתשוקה על שפתיו של חילמי הבולעות את שפתיה, אבל חוששת שהוא יבלע אותה. האהבה של חילמי טוטאלית ואילו האהבה של ליאת מלווה בפחד עז מפני בליעה והיטמעות. זו מערכת יחסים שיש לה גדר והיא מצליחה בזכות הגבול. חומת ההפרדה היא אסון מבחינת חילמי והצלה מבחינת ליאת. כיוון שכך, ברור שהרומן יסתיים כשליאת תחזור לישראל. השאלה היחידה היא כיצד.
רביניאן כתבה סיפור אהבה יפה וטרגי על אהבה שנוצרת בזכות גבול ושנגדעת בגלל הצורך בגבול.
גדר חיה; דורית רביניאן; עם עובד; 344 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור הספרות של "טיים אאוט" ב-16.7.2014
באמת בורגנית-שמרנית. מסתפקת באחד ולא מפנטזת על תאומים ערבים…
מה שמפריע לי בכל הסיפורים האלו היא שהפרא האציל הוא גם קוסמופוליטי ואותנטי וטוטאלי (באהבה) ואילו הישראלי הוא תמיד הפגום במובנים האלו. השאלה המעניינת היא אם הסיפור היה טוב באותה מידה בהיפוך תפקידים.
אני לא חושב שנכון לתאר את חילמי כפרא אציל.
לא קראתי אז הכל בערבון מוגבל לפי התיאור שלך.
פרא אציל, מזרחי קוסמופוליטי אותנטי ולא מתנצל אלו שתי פנים של אותו מטבע. הדגש הוא על האותנטיות שלו מול הבורגנות המפוחדת-מתחשבנת שלה, לא?
ההערה שלך מביאה אותי לחשוב שלא עשיתי צדק עם הדמויות. הביקורת היא ביקורת, אבל סיפור האהבה קצת יותר שלם ויפה מזה.
טוב, זה אתה פתחת במשפט שהספר הוא "ביקורת חריפה על הישראליות" והמשכת בתיאור הבורגנות של השמאל הליברלי אל מול החבר. אני בטוח שסיפור האהבה מצוין כי רביניאן היא סופרת טובה.
ניתוח יפה. לא קראתי את הספר, אבל לאור דבריך הבנתי את מדרש השם "חילמי" = חלמי (ותמשיכי לחלום, כפי שעולה מהניתוח שלך).
לא חשבתי על מדרש השם הזה.