“הביתה”, ספרה של טוני מוריסון, מספר על מסעו של פרנק מאני החוזר הביתה לעיירה הנידחת לוטוס שבג’ורג’יה. פרנק, המכונה גם סמארט מאני, הוא חייל משוחרר בן 24, בוגר מלחמת קוריאה הלוקה בהלם קרב. הוא עוזב את בת זוגו, בורח ללא נעליים מבית המשוגעים, מגיע לביתו של כומר ומשם באוטובוסים וברכבת למקום שממנו יצא בכוונה לא לחזור אליו לעולם. הכול במטרה להציל את אחותו סי העומדת למות.

ארצות הברית של שנות ה-50 היא מקום עוין לאנשים כמו פרנק, לא בגלל נטיותיו הפוליטיות, בגלל צבעו. פרנק הוא שחור, למרות שהדבר לא נאמר בשום מקום בספר. צבען של הדמויות ב”הביתה” לא מפורש, הוא מובן מתוך יחסי הכוח, מתוך הפערים החברתיים, מתוך האלימות. פרנק הוא החייל השחור שהתרגל לשוויון בצבא וחוזר לאפליה העמוקה של ארצות הברית. כמו שאומר לו הכומר שמסייע לו בתחילת הספר, “צבא עם אינטגרציה הוא אומללות משולבת. כולכם יוצאים להילחם, חוזרים, והם מתייחסים אליכם כמו אל כלבים. אדרבה, אל כלבים הם מתייחסים טוב יותר”. זהו עולם שבו אנשים נבחנים לפי צבע עורם, ובעיני הלבנים, השחורים אינם יותר מאשר גוף – לשירות, לניסיונות רפואיים, למלחמה.

אבל גם עבור מוריסון, לצבע של גיבוריה יש משמעות אדירה, ואחת הבעיות ש”הביתה” מתמודד איתן היא הייצוגיות שלו. הסיפור אינו רק סיפורם של פרנק וסי, הם מייצגים חברה, צבע ומעמד, והייצוגיות פוגעת בסיפור. הבעייתיות הזו היא כורח המציאות כשמדובר בספר שהנושא שלו הוא צבע ומעמד. לא רק שמוריסון מודעת לבעייתיות הזו, פרנק עצמו מתמרד נגד התפקיד שהוטל עליו. חלק מהפרקים נכתבים בקולו, והוא פונה בהם לא אל הקוראים, אלא אל הסופרת. לפעמים הוא מספר לה דברים שהיא לא יודעת, ולפעמים הוא מתווכח אתה.

למשל, במהלך הנסיעה ברכבת יורד אחד הנוסעים לקנות קפה במזנון הפתוח ללבנים בלבד. הוא מוכה, וכך גם אשתו שמנסה לעזור לו. “הוא יכה אותה כשיגיעו הביתה, חשב פרנק”, כותבת מוריסון, אבל פרנק מתקן אותה. “כתבת עלי כאילו אני בטוח שהגבר המוכה ברכבת לשיקגו יהפוך את עורו כשיגיעו הביתה ויכה את אשתו שניסתה לעזור לו. לא נכון. לא חשבתי שום דבר כזה. מה שחשבתי היה שהוא גאה בה, אבל לא רוצה להראות לגברים האחרים ברכבת עד כמה הוא גאה בה. אני לא חושב שאת יודעת הרבה על אהבה. או עלי”.

שני סודות תוחמים את הספר, שני זיכרונות מודחקים ושתי רוחות רפאים – מה שראו פרנק ואחותו כשעברו את הגדר בילדותם ומה שגרם להלם הקרב של פרנק. כדי להציל את אחותו, פרנק צריך לנסוע לג’ורג’יה ולחזור לעבר, זה הקרוב שבקוריאה וזה הרחוק שבלוטוס. כדי להציל את עצמו, פרנק צריך לספר את הסיפור האישי שלו, כפרט, כאדם.

הביתה; טוני מוריסון; מאנגלית: אלינוער ברגר; הספריה החדשה; 142 עמודים

הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “טיים אאוט” ב-15.7.2014

נגישות