סופה של פרשת בלק מוכר. מיד לאחר שתכניותיו של בלק מלך מואב עולות בתוהו, ובלעם המדייני מברך את בני ישראל במקום לקללם, מתחילים בני ישראל לחגוג, לזנות עם בנות מואב ולהשתחוות לאלוהיהן. אלהים מכה את העם במגפה, פנחס הקנאי נזעק להגן על הכבוד הישראלי, הורג את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור והמגפה נפסקת. סוף הסיפור. כאן מתחיל הדיון בשאלה קנאות טובה/קנאות רעה, ועד כמה אפשר ללמוד ממעשהו של פנחס. אלו מביאים כראיה את הברכה שבירך אלהים את פנחס, ואלו אומרים שלכן לא מונה למנהיג, כי קנאות אינה ממידתם של המנהיגים, והולך ונמשך לו הפלפול על מידת הקנאות הראויה למוסר היהודי.

אך זה לא מה שכתוב בתורה. מעשה הקנאות של פנחס חמור הרבה פחות מדרישתו של אלהים, המורה למשה “קח את כל ראשי העם, והוקע אותם לה’ נגד השמש, וישוב חרון אף-ה’ מישראל”. את אלהים לא מעניין מי זנה ומי נצמד לבעל פעור. דרישתו היא הריגת כל ראשי העם. משה לא מסרב במפורש להוראת האל, אך משנה אותה “ויאמר משה אל שופטי ישראל, הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור”. משה תולה את ההרג בעבודה זרה, ומעביר את האחריות מראשי העם אל החוטאים בפועל. אין סימן לכך שהוראתו של משה מבוצעת וחרון אף ה’ ממשיך להשתולל. רק אז קם פנחס מתוך העדה ודוקר את זמרי בן סלוא ואת כזבי בת צור. מעשה הקנאה של פנחס מתון ביחס להוראות אלהים ומשה, הוא לא הורג את כל ראשי העם, וגם לא את כל מי שעבד עבודה זרה. הוא מבצע רצח ראווה של שני אנשים ובכך עוצר את המגפה.

פנחס פועל על דעת עצמו, וככל הנראה בניגוד לרצון אלהים. כזכור, לפני שמונה פרקים ודי הרבה שנים, פעל סבו בצורה דומה ועצר מגפה. אמנם, אהרון עצר את המגפה באמצעות קטורת ולא באמצעות רצח, אבל הדמיון המשפחתי ברור. אהרון ונכדו פועלים כנציגי העם מול אלהים ומשככים את זעמו חסר ההבחנה. צודקים הטוענים שפנחס לא זכה למנהיגות בגלל מעשהו, אך לא בגלל קנאותו, אלא בגלל סרבנותו. מי שיורש את משה הוא משרתו יהושע, הנאמן בכל מצב ובכל תנאי.

אלהים לא מוותר על נקמה במדין, והיא תגיע בפרשת מטות. כל שבטי ישראל יוצאים למלחמה במדין, ואליהם נלווה פנחס בן אלעזר הכהן. אבל תוצאות המלחמה לא מספקות את משה. “החייתם כל נקבה” נוזף משה בשרי החיל, “הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם”. והוא מורה “ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו. וכל הטף בנשים, אשר לא ידעו משכב זכר, החיו לכם”. לאחר מכן מורה אלעזר לבני ישראל לטהר את הכלים שבזזו, ומכאן המקור להטבלת כלים שנלקחו ממי שאינם יהודים.

הלקח, אם ישנו, תלוי כמו תמיד בעמדה המוסרית הראשונית שאיתה הגעתם לטקסט. אנשי השנאה והדם, חובבי הנקמות, מי שלא יירגעו עד שיראו נהרות של דם מציפים את הרחובות, יראו בפרשה ראיה לתפיסתם. הנה, אפילו פנחס הקנאי מתון יותר מאלהים.

הנה לקח אחר. הדיון בקנאותו של פנחס, כאשר השאלה היחידה היא האם מותר לפעול באופן עצמאי ולא על דעת אלהים או החוק, הוא כבר הפסד מוסרי. הדם שממלא את פרשת בלק ומטות אינו מגיע מפנחס. השנאה, הקנאות, ההבדלה בין ישראל לעמים, ההוראה לטהר כלים שנלקחו ממי שאינם יהודים, לא יצאו מליבו של פנחס, הן הגיעו מלמעלה. וצריך לומר לא.

נגישות