“נכבה לייט וסיפורים אחרים” היא אסופה של סיפורים קצרים שכותביהם פלסטינים, “המתגוררים בישראל, בשטחים הכבושים ובגלות” כדברי אחד מעורכי האסופה ומי שתרגם את הסיפורים לעברית, אלטייב ע’נאים. האסופה היא מיפוי של הפרוזה הפלסטינית החדשה, “המחפשת את דרכה, כאשר אין רואים דמות אב שאותה תאמץ”, והסיפורים מתפרשים, בין אם נרצה בכך ובין אם לאו, בהתאם למסגרת הכוללת שבה כונסו – “לקט מהסיפורת הפלסטינית החדשה”.

כפי שכותב ע’נאים בהקדמה לספר, הסיפורים מתאפיינים בכתיבה ניסיונית ופנטסטית, כמו “אף”, הגרסה של אסמעאיל נאשף ל”האף” של גוגול. כמעט מובן מאליו שלפוליטיקה יש נוכחות משמעותית בסיפורים, אך יותר משזו כתיבה על המצב הפוליטי זו כתיבה על מקומו של היחיד בתוך המצב הפוליטי.

רבים מהסיפורים עוסקים בזהות, אישית וחברתית. למשל “הסתבכות”, הסיפור המצוין של השאם נפאע שמנסה להיפטר מגופתו המתה – סיפור שבשל הכללתו באסופה עשוי להתפרש כאלגוריה פוליטית אך משמעותו חורגת מעבר לכך. מייסאן חמדאן כותבת על השימוש בשפה העברית, ושי’חה חליווה כותבת בסיפור “חופן של צדפות… וקצת ים” על הזיהוי שלה כישראלית שלא ראויה לאמון על ידי ילד פלסטיני שאינו מורשה לעבור במחסום.

בנקודה זו עליי להודות שכתיבה על האסופה הזו ואפילו הקריאה בה היא כניסה לשדה מוקשים, ואולי כישלון ידוע מראש. איך אפשר לקרוא ספרות פלסטינית בלי למדוד? אז הם בעדנו? הם נגדנו? הם פוליטיים מדי? לא מספיק פוליטיים? אם הסופר מביע ביקורת על החברה הפלסטינית, אז הוא אמיץ וישר, אבל אולי הוא רוצה לרצות אותנו, היהודים. מכל כיוון שנסתכל, קשה לקרוא ספרות פלסטינית בלי להעמיד את עצמי במרכז ולחשוב שאני הנמען העיקרי שלה, ממש כפי שקשה לחשוב על המרחב שבו אנו גרים כעל פלסטין. אבל יהודים-ישראלים, במידה שהם נמצאים בסיפורים, הם הרקע אך לא המוקד. אנחנו לא הסיפור בסיפורי “נכבה לייט”.

כמעט ואין לי היכרות עם הספרות הפלסטינית, אלא שבשונה מכתיבה על ספרות קנדית או אלבנית, כשאני קורא, כיהודי ישראלי, את סיפורי “נכבה לייט”, נדמה לי שאני מכיר את המציאות שעליה הם מדברים. אך זו מציאות שנחווית מזווית ראייה שונה לגמרי, ולא רק מסיבות פוליטיות ולשוניות, גם אם שמות המקומות מוכרים לי, הכותבים חיים במרחב אחר – בפלסטין.

זו ספרות פלסטינית , אך פלסטין, כמרחב פיזי שלם, אינה קיימת אלא בתודעה. מסיבות אלו, הקריאה בסיפורי “נכבה לייט” היא כמו כניסה למרחב צללים, שקווי המתאר שלו חופפים את המרחב המוכר אך צבעיו שונים לגמרי. זה תרגיל מצוין בקריאה ולא פחות מכך, בענווה.

נכבה לייט וסיפורים אחרים; עורכים: אלטייב ע’נאים ויוסי גרנובסקי; תרגם מערבית: אלטייב ע’נאים; הוצאת מטען; 132 עמודים

הרשימה התפרסמה ב”טיים אאוט” ב-5.5.2014

נגישות