בפעם הראשונה שפתחתי את “פיל מתרחק” מאת ענת עינהר הספיק לי עמוד אחד ומיד סגרתי אותו. לא הבנתי מה עינהר רוצה ממני ומה קורה בספר הזה. אבל משהו הטריד אותי, זו לא היתה שורה מסוימת או אחד הציורים אלא התחושה שהחמצתי משהו, שיש בספר משהו שראוי לקריאה נוספת.

“פיל מתרחק” הוא ספר לקריאה שניה, וזה מצוין. מבחנם הגדול של ספרי ילדים, במיוחד לגילאים הצעירים, הוא בקריאות החוזרות. ספרי ילדים טובים הם כאלו שאפשר לקרוא אותם שוב ושוב בלי שהילד ישתעמם, ולא פחות חשוב – בלי שהקורא המבוגר ישתעמם ויבקש את נפשו למות כשבת ה-4 או בן ה-6 יבקשו עוד פעם את הספר האהוב עליהם.

זה ספר שירים לגילאים הצעירים. רוב השירים מחורזים אך לא כולם, ואפשר בהכללה גסה לומר שאלו שירי איגיון (נונסנס). הנה לדוגמא השיר שנושא את שם הספר.

“”שמעתי פעם סיפור על ילדה/ שרכבה על פיל עד לביתה/ חלף לו לילה יום חדש עלה/ כשפיל מתרחק הוא הופך לנמלה”.

האיגיון של השיר הזה, ושל יתר שירי הספר, אינו בתיאור מצב הרחוק מן המציאות כמו אישה שגרה בתוך אבטיח, אלא בהיפוך נקודת המבט. השיר מספר על ילדה שרכבה על פיל עד לביתה. ילדה שרוכבת על פיל אינו מצב רגיל, אבל גם אינו הפרה של חוקי הטבע או ההיגיון. האיגיון מצוי בסיום השיר, כשאנחנו מעלים בדמיוננו את דמותו של הפיל ההולכת וקטנה ככל שהוא מתרחק מאתנו עד שהוא הופך לנמלה. פתאום אנחנו מבינים שהילדה רוכבת לביתה ולא חוזרת לביתה, רוכבת לביתה אבל מתרחקת מאתנו.

נקודת המבט של השיר הזה, ושל יתר שירי הספר, שונה משל ספרות הילדים הרגילה המציבה את הקורא בבית, במקום הבטוח. השירים של עינהר הופכים את נקודת המבט. מתארים התרחקות כאשר אנחנו מצפים להתקרבות, ומתמקדים באין ולאו דווקא ביש. כמו בשורות “שום דבר וכלום – איפה יש פחות? תשאלו את הרווחים שבין האצבעות”.

בשונה משירי איגיון קלאסיים. לשירי “פיל מתרחק” יש מובן, אבל הוא קשה לתפישה, וזו כנראה הסיבה להרגשת המצוקה שחשים לעתים במהלך קריאת הספר, הרגשה המתחדדת בגלל היעדר קשר עלילתי בין השירים, המחוברים זה לזה בקשר אסוציאטיבי וחלומי. מטריד ומציק.

מה שמאחד את הספר ומחבר את השירים הם הציורים של כריסטינה קדמון. בכל הציורים מופיעות שתי דמויות – מעין נמלה או חיפושית ויונק ירוק וארוך אוזניים, הדומה לקנגורו נטול כיס. בכל ציור, הנמלה והקנגורו נקלעים להרפתקה אחרת, והבעת התימהון הקבועה הנסוכה על פניהם דומה לתימהון ולבלבול שמרגישים בשל היפוך נקודת המבט.

הציורים יפים ומחברים את השירים זה לזה, אך לא תמיד החלוקה שהם כופים על הספר – שיר לעמוד – מתאימה לתכניו. יכול להיות שחלוקה אחרת של הספר היתה מבהירה יותר את זרימת השירים ומקלה על הבנת הקוראים.

בקריאה השניה של הספר הגעתי לשורות הבאות: “רגע עם פיל ועקבות נמלה/ נמשכים בחלום לעולם/ גם כשנגוז החלום בעצמו/ עוד נשאר מהם דגדוג על היד.”

“פיל מתרחק” הוא ספר שלא חושש להטריד ולערער את תמונת העולם. כמו דגדוג, זה לא תמיד נעים, אבל מומלץ מאד.

פיל מתרחק; ענת עינהר; איורים: כריסטינה קדמון; הוצאת עם עובד

נגישות