"הפרש הפולני" אינו ספר חדש של אנטוניו מוניוס מולינה, אלא ספר ישן למדי – הוא יצא לאור ב-1991 – שרק כעת תורגם לעברית, הרבה אחרי ספרים אחרים של מולינה, שחלקם נכתבו לפני "הפרש הפולני" וחלקם נכתבו הרבה אחריו.
שלושה חלקים ל"הפרש הפולני", שכמעט כולו מסופר ממיטתם של זוג נאהבים, מנואל ונדיה. מנואל הוא בן העיירה הספרדית מאחינה, וכמעט כל הספר נמסר מפיו, לפעמים בגוף ראשון ולפעמים בגוף שלישי, זה לא ממש משנה, כי מנואל, מתורגמן סימולטני, אלוף השפות והמבטאים, זר לעצמו ולהיסטוריה שלו. כך, עד שהוא פוגש את נדיה, שהקשר שלה למאחינה מתברר לקראת אמצע הספר.
בחלק הראשון של הספר נדמה לנו שזהו סיפור ההיסטוריה של העיירה, ושל ספרד כולה, מסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20. בחלק השני נוטש המספר את סיפורה של העיירה, ועובר לכתוב על חייו כמתבגר בעיירה נידחת. ואז מגיע החלק השלישי, ההווה, שבו צמד הנאהבים מספרים זה לזה על פגישתם והיכרותם, השניה והשלישית והראשונה. בחלק הזה גם נדיה מדברת, ומספרת למנואל על עצמה ועליו. זו הנקודה שבה הסיפור חדל מלהיות מונולוג סוליפסיסטי, וקולם של אחרים חודר לעולמו של מנואל.
לקראת סופו של הספר חוזר מנואל למאחינה ואומר "אני לא מרגיש נזכר, אלא רואה". הראייה ממלאת את הספר, שנקרא על שם ציור המיוחס לרמברנדט, ושהדפס שלו ליווה את אביה של נדיה במשך חייו. בציור נראה פרש רוכב על סוס והמספר משווה אותו תכופות למיכאל סטרוגוב, גיבורו של ז'ול וורן, שלפני שהתעוור נאמר לו "הבט בכל עיניך, הבט".
מבטים ממלאים את הספר, ולעתים אלו מבטים מטעים. זהו ספר זיכרונות, אבל הזיכרון גם הוא מטעה ויש בו חללים ודמיון. ההתגברות על הבור שיש בזכרון ועל הנקודות העיוורות שלנו, טמונה, לפי מולינה, במתן אפשרות לקולות אחרים להגיע לאוזנינו ולחדור את החומה שמקיפה את זכרונותינו. מנואל הוא המספר, אבל הוא גם תלמיד. נדיה מלמדת אותו איך להביט ואיך להיזכר ואיך לספר מחדש את ההיסטוריה האישית שלו.
מולינה הוא סופר פופולארי בישראל, וסביר להניח שזו אחת הסיבות לתרגום ספר ישן למדי שלו, וממילא עולה השאלה האם יש הצדקה לתרגום, והאם הספר הזה טוב כמו ספריו האחרים של מולינה, אלו שנכתבו אחריו אבל כבר קראנו.
קשה להימנע מהשאלה הזו, אך אפשר לומר שהקורא בספר הוא כמו מנואל שחוזר לעיירת הולדתו וכותב מחדש את זיכרונותיו ואת דמותה. אנו קוראים את "הפרש הפולני" ונזכרים בתיאורי המוזיקה ב"החורף בליסבון", בשיטוט ברחובות ובחיפוש המבט ב"ירח מלא" ובהיסטוריה הספרדית כפי שהיא מתוארת ב"ספרד". כשאנו קוראים את "הפרש הפולני", אנו קוראים שוב גם יתר ספריו של מולינה, כמו מנואל המספר מחדש את ההיסטוריה שלו, מתוך הזכרון ומתוך התמונות ומתוך האהבה.
הפרש הפולני; אנטוניו מוניוס מולינה; מספרדית: טל ניצן; הוצאת עם עובד; 485 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור הספרות של "טיים אאוט" ב-15 בינואר 2014.
שלושה חלקים ל"הפרש הפולני", שכמעט כולו מסופר ממיטתם של זוג נאהבים, מנואל ונדיה. מנואל הוא בן העיירה הספרדית מאחינה, וכמעט כל הספר נמסר מפיו, לפעמים בגוף ראשון ולפעמים בגוף שלישי, זה לא ממש משנה, כי מנואל, מתורגמן סימולטני, אלוף השפות והמבטאים, זר לעצמו ולהיסטוריה שלו. כך, עד שהוא פוגש את נדיה, שהקשר שלה למאחינה מתברר לקראת אמצע הספר.
בחלק הראשון של הספר נדמה לנו שזהו סיפור ההיסטוריה של העיירה, ושל ספרד כולה, מסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20. בחלק השני נוטש המספר את סיפורה של העיירה, ועובר לכתוב על חייו כמתבגר בעיירה נידחת. ואז מגיע החלק השלישי, ההווה, שבו צמד הנאהבים מספרים זה לזה על פגישתם והיכרותם, השניה והשלישית והראשונה. בחלק הזה גם נדיה מדברת, ומספרת למנואל על עצמה ועליו. זו הנקודה שבה הסיפור חדל מלהיות מונולוג סוליפסיסטי, וקולם של אחרים חודר לעולמו של מנואל.
לקראת סופו של הספר חוזר מנואל למאחינה ואומר "אני לא מרגיש נזכר, אלא רואה". הראייה ממלאת את הספר, שנקרא על שם ציור המיוחס לרמברנדט, ושהדפס שלו ליווה את אביה של נדיה במשך חייו. בציור נראה פרש רוכב על סוס והמספר משווה אותו תכופות למיכאל סטרוגוב, גיבורו של ז'ול וורן, שלפני שהתעוור נאמר לו "הבט בכל עיניך, הבט".
מבטים ממלאים את הספר, ולעתים אלו מבטים מטעים. זהו ספר זיכרונות, אבל הזיכרון גם הוא מטעה ויש בו חללים ודמיון. ההתגברות על הבור שיש בזכרון ועל הנקודות העיוורות שלנו, טמונה, לפי מולינה, במתן אפשרות לקולות אחרים להגיע לאוזנינו ולחדור את החומה שמקיפה את זכרונותינו. מנואל הוא המספר, אבל הוא גם תלמיד. נדיה מלמדת אותו איך להביט ואיך להיזכר ואיך לספר מחדש את ההיסטוריה האישית שלו.
מולינה הוא סופר פופולארי בישראל, וסביר להניח שזו אחת הסיבות לתרגום ספר ישן למדי שלו, וממילא עולה השאלה האם יש הצדקה לתרגום, והאם הספר הזה טוב כמו ספריו האחרים של מולינה, אלו שנכתבו אחריו אבל כבר קראנו.
קשה להימנע מהשאלה הזו, אך אפשר לומר שהקורא בספר הוא כמו מנואל שחוזר לעיירת הולדתו וכותב מחדש את זיכרונותיו ואת דמותה. אנו קוראים את "הפרש הפולני" ונזכרים בתיאורי המוזיקה ב"החורף בליסבון", בשיטוט ברחובות ובחיפוש המבט ב"ירח מלא" ובהיסטוריה הספרדית כפי שהיא מתוארת ב"ספרד". כשאנו קוראים את "הפרש הפולני", אנו קוראים שוב גם יתר ספריו של מולינה, כמו מנואל המספר מחדש את ההיסטוריה שלו, מתוך הזכרון ומתוך התמונות ומתוך האהבה.
הפרש הפולני; אנטוניו מוניוס מולינה; מספרדית: טל ניצן; הוצאת עם עובד; 485 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור הספרות של "טיים אאוט" ב-15 בינואר 2014.
"תיבה" – סדנאות קריאה, סדנאות כתיבה ושירותי עריכה
