"האזור" מאת מתיאס אנאר הוא ספר נכון, כל כך נכון שהוא משעמם. מעשה בסוכן חשאי, לוחם לשעבר בשורות הקרואטים במלחמה נגד הסרבים, שמחליט לפרוש מהשירות. הוא נוסע לרומא למכור לאנשי הוותיקן מזוודה ובה עדויות על מעשי הזוועה שנעשו ב"אזור", הלא הוא אגן הים התיכון, במאה ה-20.
פראנסיס מירקוביץ השיכור החמיץ את הטיסה, ולכן הוא נוסע ברכבת ממילאנו לרומא. בדרך הארוכה הוא מגולל בזרם תודעה בלתי פוסק את פשעי האנושות נגד האנושות בספרד, באיטליה, ביוון, במדינות יוגוסלביה לשעבר, בטורקיה, בלבנון, בישראל, במצרים, באלג'יר ובתוניסיה, וגם בגרמניה, אי אפשר בלי גרמניה. בין הפשעים הלאומיים שזורים ומרומזים קורות חייו ופשעיו של פרנסיס עצמו, שימכור את המסמכים שבידיו ויתחיל חיים חדשים בזהות בדויה.
במהלך הספר אנחנו לומדים על משפחתו הקרואטית של פרנסיס, ועל הקשר שלה למסכת המלחמות והרציחות ההדדיות של המאה ה-20, החל מהרצח שפתח את מלחמת העולם הראשונה. זהו וידוי של רוצח שהולך וחושף לא רק את פשעי האנושות, אל גם את פשעיו שלו ופשעי משפחתו. "האזור" הוא מסע של היטהרות באמצעות וידוי, ויעד הנסיעה – מושבה של הכנסיה הקתולית – מדגיש את הסמליות הזאת, אלא שבמקום לטהר את עצמו באמצעות מסירת העדויות לנציגי הכס הקדוש, פרנסיס מבקש להיטהר באמצעות סיפור, וידוי שאין לו נמען. הספרות היא המטהרת הגדולה, ובין לבין, פרנסיס שוזר סיפורים אודות אמנים וסופרים מפורסמים חובבי אלימות, כמו עזרא פאונד או קאראוואג'יו. אמנם זהו פרנסיס שמספר עליהם אבל למעשה אנאר הוא זה שמייחס עצמו לשושלת הזאת.
"האזור" כתוב כמשפט ארוך הנמשך מתחילת הנסיעה ועד סופה ברומא, ללא נקודות ולפעמים גם ללא פסיקים, מתיאס אנאר יוצר רצף תודעה משכנע. אך למרות זאת התקשיתי לצלוח את הספר, ולא בגלל שהוא זעזע אותי. להיפך, רצף מעשי הזוועה היטשטש למסה אחידה וחסרת צורה, ופרטי הסיפורים נבלעים זה בזה, כמו הנוף הנשקף מרכבת הנוסעת במהירות.
וכמו אותו הנוף, לסיפורי הזוועה של פרנסיס אין עומק. אנו עשויים להזדעזע ממעשי הרצח והאונס, אך אנאר לא מצליח – ורוב הזמן נדמה שגם אינו מנסה – ליצור הזדהות עם גיבוריו, הנעדרים עומק רגשי.
וכשאנאר מנסה, הוא לא מצליח. בתוך הספר, שכאמור כתוב כמעט כולו כמשפט אחד בגוף ראשון, משובצים שלושה פרקים מספר שפרנסיס קורא במהלך הנסיעה, זהו סיפורה של אינתיסאר, פלסטינית הנלחמת נגד הצבא הישראלי שמפציץ את ביירות, ונגד אחמד שמנסה לאנוס אותה. למרות משפטים יפים כמו "התבוסה מתחילה בכפות הרגליים", נדמה שאנאר כותב לפי מתכון, והתוצאה סינתטית בהתאם.
"האזור" הוא כמו עוגת שכבות מפוארת עמוסה במרגרינה ובתחליפי טעם – נראית יפה אך בלתי מזינה. אם יש טענה לספר הרי היא שכל עם טובח בתורו ונטבח בתורו, שכולם רוצחים וכולם קורבנות. יש בכך אמת, אולי אפילו זו האמת הגדולה, אבל העלילה הקלושה, הקפיצות הלא מוסברות ממקום למקום ומזמן לזמן, גם אם הן כתובות היטב, מסתכמות בקלישאה על האנושות הרוצחת, שצריכה לפרוש מעצמה כדי להתחיל דף חדש.
פראנסיס מירקוביץ השיכור החמיץ את הטיסה, ולכן הוא נוסע ברכבת ממילאנו לרומא. בדרך הארוכה הוא מגולל בזרם תודעה בלתי פוסק את פשעי האנושות נגד האנושות בספרד, באיטליה, ביוון, במדינות יוגוסלביה לשעבר, בטורקיה, בלבנון, בישראל, במצרים, באלג'יר ובתוניסיה, וגם בגרמניה, אי אפשר בלי גרמניה. בין הפשעים הלאומיים שזורים ומרומזים קורות חייו ופשעיו של פרנסיס עצמו, שימכור את המסמכים שבידיו ויתחיל חיים חדשים בזהות בדויה.
במהלך הספר אנחנו לומדים על משפחתו הקרואטית של פרנסיס, ועל הקשר שלה למסכת המלחמות והרציחות ההדדיות של המאה ה-20, החל מהרצח שפתח את מלחמת העולם הראשונה. זהו וידוי של רוצח שהולך וחושף לא רק את פשעי האנושות, אל גם את פשעיו שלו ופשעי משפחתו. "האזור" הוא מסע של היטהרות באמצעות וידוי, ויעד הנסיעה – מושבה של הכנסיה הקתולית – מדגיש את הסמליות הזאת, אלא שבמקום לטהר את עצמו באמצעות מסירת העדויות לנציגי הכס הקדוש, פרנסיס מבקש להיטהר באמצעות סיפור, וידוי שאין לו נמען. הספרות היא המטהרת הגדולה, ובין לבין, פרנסיס שוזר סיפורים אודות אמנים וסופרים מפורסמים חובבי אלימות, כמו עזרא פאונד או קאראוואג'יו. אמנם זהו פרנסיס שמספר עליהם אבל למעשה אנאר הוא זה שמייחס עצמו לשושלת הזאת.
"האזור" כתוב כמשפט ארוך הנמשך מתחילת הנסיעה ועד סופה ברומא, ללא נקודות ולפעמים גם ללא פסיקים, מתיאס אנאר יוצר רצף תודעה משכנע. אך למרות זאת התקשיתי לצלוח את הספר, ולא בגלל שהוא זעזע אותי. להיפך, רצף מעשי הזוועה היטשטש למסה אחידה וחסרת צורה, ופרטי הסיפורים נבלעים זה בזה, כמו הנוף הנשקף מרכבת הנוסעת במהירות.
וכמו אותו הנוף, לסיפורי הזוועה של פרנסיס אין עומק. אנו עשויים להזדעזע ממעשי הרצח והאונס, אך אנאר לא מצליח – ורוב הזמן נדמה שגם אינו מנסה – ליצור הזדהות עם גיבוריו, הנעדרים עומק רגשי.
וכשאנאר מנסה, הוא לא מצליח. בתוך הספר, שכאמור כתוב כמעט כולו כמשפט אחד בגוף ראשון, משובצים שלושה פרקים מספר שפרנסיס קורא במהלך הנסיעה, זהו סיפורה של אינתיסאר, פלסטינית הנלחמת נגד הצבא הישראלי שמפציץ את ביירות, ונגד אחמד שמנסה לאנוס אותה. למרות משפטים יפים כמו "התבוסה מתחילה בכפות הרגליים", נדמה שאנאר כותב לפי מתכון, והתוצאה סינתטית בהתאם.
"האזור" הוא כמו עוגת שכבות מפוארת עמוסה במרגרינה ובתחליפי טעם – נראית יפה אך בלתי מזינה. אם יש טענה לספר הרי היא שכל עם טובח בתורו ונטבח בתורו, שכולם רוצחים וכולם קורבנות. יש בכך אמת, אולי אפילו זו האמת הגדולה, אבל העלילה הקלושה, הקפיצות הלא מוסברות ממקום למקום ומזמן לזמן, גם אם הן כתובות היטב, מסתכמות בקלישאה על האנושות הרוצחת, שצריכה לפרוש מעצמה כדי להתחיל דף חדש.
האזור; מתיאס אנאר; מצרפתית: משה רון; חרגול הוצאה לאור ומודן הוצאה לאור; 413 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “טיים אאוט” ב-1 בינואר 2014
"תיבה" – סדנאות קריאה, סדנאות כתיבה ושירותי עריכה