"תרפ"ט" מאת הלל כהן נפתח בקביעה חד משמעית, "אי אפשר להבין את היחסים שבין יהודים לערבים בארץ בלי להבין את מאורעות תרפ"ט. כי בחודש אב תרפ"ט, אוגוסט 1929 התעמתו בלחץ עצום חרדותיהם ומאווייהם של הערבים עם שאיפותיהם ותסכולם של היהודים…תוך כדי עימות זה התקבעה אצל רבים ההבנה שמדובר בסכסוך דמים קשה מנשוא".
גם אם לא נקבל את קביעתו של כהן, ולפיה תרפ"ט היא שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי, העובדה שמאז 1930 לא הוקדש למאורעות אף ספר בעברית מעוררת תמיהה, וספרו של כהן, גם אם אינו עונה על התמיהה הזו, בא להשלים את החסר.
כהן הוא כנראה מספר הסיפורים הטוב ביותר שבין ההיסטוריונים וההיסטוריון הטוב ביותר בין מספרי הסיפורים. הוא מפליא לעבור ממקום למקום ולתאר את השתלשלות המאורעות, לצטט מסמכים, ולתאר את המתרחש בשני הצדדים מבלי לאבד את חוט הסיפור.
כהן מספר על הרוצחים, הערבים והיהודים, ועל המצילים, היהודים והערבים. זה לא סיפור ציוני שבסופו יושב ערבי עם נרגילה, אלא סיפור שנותן כבוד לשני הצדדים – לעם היהודי שחוזר לארץ אבותיו במטרה להקים בה מדינה יהודית, ולעם הערבי שרואה איך מעט מעט הוא הופך למיעוט בארצו, פלסטין.
"תרפ"ט" הוא תיאור של התנגשות שנראית לפרקים בלתי נמנעת. ובכל זאת, באופן מוזר, אד קלוש של תקוה שורה על הספר הזה. הסיבה לכך היא בחלקה הגישה של שני העמים למעשי גיבוריהם. גם הערבים וגם היהודים שיבחו ופיארו את מי שנידונו למוות (מהצד שלהם כמובן) על חלקם במעשי הרצח. גם היהודים וגם הערבים השמיטו והשכיחו את הסיבות שבשלן נידונו גיבוריהם למוות. הווי אומר, מעשי רצח והתעללות היו מנת חלקם של שני הצדדים, אבל אף אחד מהצדדים לא התפאר בדיעבד באלימות שנעשתה בשמו. אמנם נחמה פורתא, אבל נחמה.
הסיבה השניה לתקווה עמוקה יותר, והיא מה שהופך את תרפ"ט לאחד הספרים החשובים ביותר על תולדות "הסכסוך". מעבר לתוכן הספר ולמבט הדו צדדי, צורת הסיפור של כהן היא של היסטוריה לא דטרמיניסטית. גם כשהוא מסביר כיצד דבר הוביל לדבר, הוא מציין כמעט כבדרך אגב את הנקודות המכריעות, את האפשרויות הפתוחות, את המקומות שבהם יכול היה להיות אחרת. זה עושה את הספר לא רק למעניין ומותח, אלא לספר שלמרות ההרוגים וההרס, מותיר פתח לתקווה.
כהן כותב על כך בעמודים האחרונים של הספר. הוא מציג את התפיסה הדטרמיניסטית של המפגש הערבי-ציוני בארץ ואז אומר "ישנם מבטים דתיים נינוחים יותר, יחסי תחרות שמתפתחים לפיוס, הבנות מרוככות יותר של זכויות לאומיות…שוליותם של אנשים אלה (המצילים) בסיפורים הלאומיים של תרפ"ט מצביעה על הקושי הגדול לאמץ תפיסה חלופית לתפיסה הלאומית הכוחנית. אך מנגד, מעשיהם מוכיחים שמתחת לזרמי המעמקים של הלאומיות והדת…יש רובד נוסף של זרמי מעמקים: רגשות של שותפות אנושית, של הכרה בערך חיי אדם. ומבחינה זו אפשר לומר שמעשי ההרג בתרפ"ט…אינם גזרת גורל".
אולי זו התשובה לשאלה מדוע עד כה לא נכתב ספר על מאורעות תרפ"ט. החזרה לנקודת האפס מחייבת אותנו לחשוב על מסלול היסטורי אחר מזה שהלכנו בו. מסלול שכדי ללכת בו צריך להעיז ולחפור במורסה המבעבעת, ולא פחות קשה מכך – להתיר לעצמנו לקוות.
תרפ"ט, שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי; הלל כהן; הוצאת עברית והוצאת כתר; 435 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור הספרות של "טיים אאוט תל אביב" ב-21 בנובמבר 2013.
