עשרה עמודים לאחר תחילת "עם, מאכל מלכים" שיצא לאחרונה במהדורה חדשה לרגל 20 שנה לפרסומו, מתרחש אחד הרגעים המכריעים בספר, כאשר חייליקו, לשמע הטלפון המצלצל מאז תחילת הספר, ועוד יצלצל במשך לפחות חמישה עמודים נוספים, שוקל לענות לטלפון, שמי יודע מי המצלצל בו ולמי הוא מצלצל, ורואה את עצמו "כפי שאיש עוד לא ראה אותו, גם לא הוא עצמו, מראה חדש לגמרי של עצמו עלה בו".
זהו הרגע המכריע, כי הספר הוא לא רק אודות הצבא, כל צבא, אלא על התשוקה האנושית להמיר זהות, להחליף שם, לראות את עצמנו מבחוץ כפי שמעולם לא ראינו ולהתכחש למי שאנחנו אמורים להיות.
מה נדרש כדי שמערכת טוטאלית כמו הצבא תפעל? כמעט כלום. בני אדם שואלים למה עושים להם את זה, במקום לשאול למה הם מצייתים. לואי אלתוסר כתב על האידיאולוגיה כפרקטיקה, ובין השאר תיאר את הרגע שבו אנו נענים לקריאות הנאמרות בחלל הציבורי ומזהים אותן כמופנות אלינו. למשל, כאשר שוטר אומר ברחוב "היי, אתה", ולמרות ששמנו לא נאמר אנחנו מסתובבים ובכך מזהים את עצמנו כנתיני האידיאולוגיה. "עם, מאכל מלכים" מלא ברגעים כאלו, שבהם מפקדים פונים לחיילים נטולי שם, ואלו לעתים נענים לקריאה ולעתים לא, ובכל זאת המערכת פועלת.
לשמות, להיעדרם ולהחלפתם יש מקום מרכזי בספר. חיילים שאף אחד לא יודע את שמם, ולפעמים גם לא הם עצמם, מסתובבים דרך קבע בבסיס במדים שגדולים עליהם, מתחבאים בתוך זהות שאף פעם לא תהיה שלהם, ולא משנה אם יחיו בתור עריקים או ימותו וייקברו בקבר אחים. מול האוהלים שעליהם תלויות רשימות פיקטיביות של שמות, יעמדו המצבות של חיילי בסיס השריון שימותו כולם במלחמה שתימשך שישה ימים בלבד, ועצמותיהם יתחלקו באופן אקראי בין הקברים.
הצבא ב"עם, מאכל מלכים" הוא מכונה עצומה להמרת זהות, והתשוקה של המפקדים היא מחיקת הבסיס או המרת החיילים למשהו אחר – לא משנה מה – אבל שונה. בתוך המכונה הזו הזיוף הוא פתח הצלה. החלפת ססמאות יכולה למנוע את המלחמה העתידה, ואולי מנעה. אחת הדמויות הבודדות בספר שהיא גם מספרת היא פקידת הדואר, זו שמעבירה מכתבים, חלקם אמיתיים וחלקם בדויים, והמכתבים המזויפים מסיגל בדיונית לסמל המחנה, מציירים ויוצרים מציאות חליפית.
לאף ספר אין עלילה בלי קורא, אבל לאור מנכיח את העובדה הזאת בעוצמה שלא קיימת בספרים אחרים. לאט לאט מתרקמת העלילה, ומתוך הקריאה עצמה נבנות הדמויות, תחילה בלי שמות, המצורפים אליהם רק אחר כך, וגם הם נתונים לשינוי. מתוך המילים נוצרת צורתו של בסיס המזון.
הסופר, כל סופר, הוא כמו מפקד המחנה היושב בחדר חשוך ומעמיד את דמויותיו במסדר, נתונות לפקודתו. המפקדים העומדים בחושך מענישים ומריצים את חייליהם, ואין להם מושג מה חושבים החיילים העומדים באור ובוהים באוויר בהמתנה שהצעקות ייגמרו, ובהמתנה הזו מצויה רוח האדם. כי הכל יעבור, כי אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, כאבק פורח וכחלום יעוף.
עם, מאכל מלכים; יצחק לאור; הוצאת ידיעות ספרים; 703 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור הספרות של "טיים אאוט תל אביב" ב-18 בספטמבר 2013
