בסיפור "הדשא והנהר", הסיפור השמיני בקובץ הסיפורים החדש והמצוין של יעל נאמן, "כתובת אש", נקלעת המספרת לשפת הנהר החוצה את העיר, היכן שחבורת אנשים מנגנים ובוכים, שרים ומספרים, ואחד מהם אומר לה "הסיפורים נמשכים תמיד…גם אחרי שמתים, החיים ממשיכים לספר על מתיהם, לכן הסיפורים זקנים וחכמים הרבה יותר מאלה המספרים אותם".
נשמע יפה, אבל בהמשך הסיפור ובסיפורים האחרים בספר, נאמן יוצאת שוב ושוב נגד הקלישאה על סיפור החיים הזורמים והנהר שאי אפשר לטבול בו פעמיים, ומעדיפה עליה את העמדה הגורסת כי "היש ישנו והאין איננו". "החיים בגילי וצבעם כצבע המים", אומרת המספרת והסיפורים אינם זקנים מאיתנו וגם לא חכמים מאיתנו.
בספר תשעה סיפורים נהדרים, המסופרים להפליא, וכדרכם של סיפורים מצוינים, כל ניסיון לרדד אותם לכדי מסר או משמעות אחת יעשה להם עוול, ובכל זאת אעז לומר שיש בהם תהיה ואפילו מחאה על הניסיון לתת פשר לחיים באמצעות אריגתם לסיפור שיש לו התחלה, אמצע וסוף.
הסיפורים נעים בין פוריות לעקרות, בין זכותו של כל סיפור לחיות, לבגידת הסיפורים ולאשליה על הסיפורים החכמים ממספריהם. הסיפור הראשון בספר, "עקרות", נפתח במשפט הבא "ילדים לא היו לנו. מי שמחפש סוף טוב, לא ימצא אותו כאן. שלום". זו לא רק הפתיחה לסיפור, זו הקדמה לספר כולו. מי שמחפש סוף טוב, ובעצם מי שמחפש סוף במובנו הרגיל, חתימה המעניקה משמעות לכל מה שהיה לפניה, לא ימצא אותו כאן. אף סיפור אינו מסתיים בשיא, וגם כשהתפרצות קיימת היא אינה סוף הסיפור.
בסיפור השלישי בספר, "מחלקת הלקטוריות שלנו", מסופר על הלקטוריות שלא מצליחות לזהות את הספרים שיהיו רבי מכר, ושאינן מבינות ש"גם אם ספר איננו דוסטויבסקי, זכות חיים יש לו". סופה של המחלקה שהיא נסגרת לאחר שכל הלקטוריות יוצאות נגד הפתרון הנפוץ לכל מועקה ספרותית ומשפחתית – דמות הילד. הלקטוריות מתנגדות לאשליה שפריון והמשכיות הם הפיתרון לכל בעיה, והן כותבות "הירגו את הילד".
הסיפור המשלים של מחלקת הלקטוריות הוא הסיפור "Silence" על ההרמון שהיה או לא היה, ובו מציגות נשות ההרמון מתנות שהתקבלו לכאורה מהאדון האהוב, אבל שכמותן אפשר לקנות בכל חנות סטימצקי. כל סיפור שהנשים מספרות על אדון ההרמון הוא שקר או טעות. הן מנסות, לשווא, ליצור קשר עם אדונן האהוב, עד שהן מצטוות לשתוק. האדון יודע המון שפות, אבל מהן נשללת האפשרות לדבר, אשליית הסיפור.
הענין כאן אינו הסירוב לקבל את הסוף הטוב כסיום לגיטימי לסיפור, אלא את עצם הרעיון שישנה המשכיות הנותנת פשר לאירועים. כך בסיפור המסופר ליד הנהר על אי שרובו שקע מתחת למים, ורק שני אנשים נותרו בו, משרתים שכבר אין להם את מי לשרת, ואליהם מגיע חוקר. הוא מתפאר שקיבל פרס אבל ויתר עליו ושליבו איתם, והם לא מבינים אותו. גם אם ויתר עליו, הרי קיבל קודם פרס, והם מחפשים יותר מלב, "כלומר, את הבשר", וטוב ממנו – גדם.
בסיפור "עיר" כותבת המספרת על מה שהתרחש בבית הילדים בקיבוץ לאחר שהמטפלות קראו לילדים את "מוכרת הגפרורים הקטנה של אנדרסן", "כל הלילה נשארנו בוכים…על בגידת הסיפורים ועל בגידת החיים שהפקירו ילדה קטנה בגילנו והניחו לה לקפוא למוות בעמוד האחרון של הספר". יצירת דמות ילד לשם פתרון קונפליקט משפחתי, והריגתה של מוכרת הגפרורים הקטנה הם שני צדדים של "בגידת הסיפורים ובגידת החיים".
לעומת הסיפורים האלו, עומדים לסיפורים שמספרת מרים רון לאימה של המספרת, סיפורים חד פעמיים שהיא בודה במיוחד בשבילה מקטעי עיתונים ומחייהן ושאורכם חצי שעה בדיוק, סיפורים שהם הקשר היחיד בין שתי נשים שיש להם היסטוריה משותפת, וכעת הן גרות זו מעל זו, ולא יכולות לבקר אחת את השניה.
נשמע יפה, אבל בהמשך הסיפור ובסיפורים האחרים בספר, נאמן יוצאת שוב ושוב נגד הקלישאה על סיפור החיים הזורמים והנהר שאי אפשר לטבול בו פעמיים, ומעדיפה עליה את העמדה הגורסת כי "היש ישנו והאין איננו". "החיים בגילי וצבעם כצבע המים", אומרת המספרת והסיפורים אינם זקנים מאיתנו וגם לא חכמים מאיתנו.
בספר תשעה סיפורים נהדרים, המסופרים להפליא, וכדרכם של סיפורים מצוינים, כל ניסיון לרדד אותם לכדי מסר או משמעות אחת יעשה להם עוול, ובכל זאת אעז לומר שיש בהם תהיה ואפילו מחאה על הניסיון לתת פשר לחיים באמצעות אריגתם לסיפור שיש לו התחלה, אמצע וסוף.
הסיפורים נעים בין פוריות לעקרות, בין זכותו של כל סיפור לחיות, לבגידת הסיפורים ולאשליה על הסיפורים החכמים ממספריהם. הסיפור הראשון בספר, "עקרות", נפתח במשפט הבא "ילדים לא היו לנו. מי שמחפש סוף טוב, לא ימצא אותו כאן. שלום". זו לא רק הפתיחה לסיפור, זו הקדמה לספר כולו. מי שמחפש סוף טוב, ובעצם מי שמחפש סוף במובנו הרגיל, חתימה המעניקה משמעות לכל מה שהיה לפניה, לא ימצא אותו כאן. אף סיפור אינו מסתיים בשיא, וגם כשהתפרצות קיימת היא אינה סוף הסיפור.
בסיפור השלישי בספר, "מחלקת הלקטוריות שלנו", מסופר על הלקטוריות שלא מצליחות לזהות את הספרים שיהיו רבי מכר, ושאינן מבינות ש"גם אם ספר איננו דוסטויבסקי, זכות חיים יש לו". סופה של המחלקה שהיא נסגרת לאחר שכל הלקטוריות יוצאות נגד הפתרון הנפוץ לכל מועקה ספרותית ומשפחתית – דמות הילד. הלקטוריות מתנגדות לאשליה שפריון והמשכיות הם הפיתרון לכל בעיה, והן כותבות "הירגו את הילד".
הסיפור המשלים של מחלקת הלקטוריות הוא הסיפור "Silence" על ההרמון שהיה או לא היה, ובו מציגות נשות ההרמון מתנות שהתקבלו לכאורה מהאדון האהוב, אבל שכמותן אפשר לקנות בכל חנות סטימצקי. כל סיפור שהנשים מספרות על אדון ההרמון הוא שקר או טעות. הן מנסות, לשווא, ליצור קשר עם אדונן האהוב, עד שהן מצטוות לשתוק. האדון יודע המון שפות, אבל מהן נשללת האפשרות לדבר, אשליית הסיפור.
הענין כאן אינו הסירוב לקבל את הסוף הטוב כסיום לגיטימי לסיפור, אלא את עצם הרעיון שישנה המשכיות הנותנת פשר לאירועים. כך בסיפור המסופר ליד הנהר על אי שרובו שקע מתחת למים, ורק שני אנשים נותרו בו, משרתים שכבר אין להם את מי לשרת, ואליהם מגיע חוקר. הוא מתפאר שקיבל פרס אבל ויתר עליו ושליבו איתם, והם לא מבינים אותו. גם אם ויתר עליו, הרי קיבל קודם פרס, והם מחפשים יותר מלב, "כלומר, את הבשר", וטוב ממנו – גדם.
בסיפור "עיר" כותבת המספרת על מה שהתרחש בבית הילדים בקיבוץ לאחר שהמטפלות קראו לילדים את "מוכרת הגפרורים הקטנה של אנדרסן", "כל הלילה נשארנו בוכים…על בגידת הסיפורים ועל בגידת החיים שהפקירו ילדה קטנה בגילנו והניחו לה לקפוא למוות בעמוד האחרון של הספר". יצירת דמות ילד לשם פתרון קונפליקט משפחתי, והריגתה של מוכרת הגפרורים הקטנה הם שני צדדים של "בגידת הסיפורים ובגידת החיים".
לעומת הסיפורים האלו, עומדים לסיפורים שמספרת מרים רון לאימה של המספרת, סיפורים חד פעמיים שהיא בודה במיוחד בשבילה מקטעי עיתונים ומחייהן ושאורכם חצי שעה בדיוק, סיפורים שהם הקשר היחיד בין שתי נשים שיש להם היסטוריה משותפת, וכעת הן גרות זו מעל זו, ולא יכולות לבקר אחת את השניה.
כתובת אש; יעל נאמן; הוצאת כתר; 145 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור הספרות של "טיים אאוט תל אביב" ב-28 באוגוסט 2013