כבר כתבתי את הביקורת הזו בשנתי, אך לקראת סוף החלום הגעתי למסקנה שהיא כתובה רע ועלי למחוק את הכל, שבעצם אין טעם, ואז התעוררתי וגיליתי שאין ברירה.
אובלומוב הוא אציל רוסי שתיאורו במילה "עצלן" יהיה גם לשון המעטה, וגם יעשה לו עוול. בשליש הראשון של הספר, אובלומוב המתקשה למצוא סיבה לצאת מחדרו, מתלונן בפני חבריו באים לבקרו על שתי הצרות הקשות שניחתו עליו: בעל הבית שלו רוצה לפנות אותו ועליו למצוא דירה חדשה, וראש הכפר הודיע לו שההכנסה השנתית פחתה מאד, ושיש צורך בנוכחותו של האדון כדי להסדיר את ענייני האחוזה.
בחלקו השני של הספר, אובלומוב פוגש את אולגה, והאהבה מוציאה אותו ממעגל הנרפות והעצלות. אבל התפרקות הרומן היא רק ענין של זמן, והשאלה היחידה היא מה תהיה העילה. מתברר שלנורמות חברתיות יש תפקיד חשוב בעולמו של אובלומב, שבשם אידאלים של כבוד חברתי גורם לפרידה בינו לאולגה. גורם ולא נפרד, כי אפילו את הפרידה אובלומוב אינו מסוגל ליזום, אלא הוא מוביל את אולגה למצב שבו לא תהיה לה ברירה אלא להיפרד ממנו.
בחלקים גדולים של הספר, אובלומוב נדמה כאדם נלעג וחסר יכולת לעמוד על שלו, אדם תמים שחלק מחבריו מנצלים אותו. אבל, כשהוא נדרש להגן על אורח חייו, מתברר שהשקפת עולם מגובשת עומדת מאחורי מעשיו. זו אמנם השקפת עולם שהתגבשה על בסיס אורח חיים וחינוך מעמדי, אבל אי אפשר לפטור אותה בקלות ראש.
אובלמוב יודע שמרמים אותו אבל מעדיף להתעלם. הנה מה שהוא עונה לחברו מילדות, שטולץ, שמפציר בו לצאת לחברה. "הם אינם שוכבים, אלא מתרוצצים כל יום כמו זבובים, הלוך ושוב, ומה הטעם? אתה נכנס לטרקלין ומתענג למראה התואם שבו הושבו האורחים, ומתפעל באיזו צייתנות הם ישובים – שקועים במחשבות עמוקות – מעל שולחן קלפים….האם אינם ישנים כל חייהם בישיבה? במה אני אשם יותר מהם, כשאני שוכב אצלי בבית ואיני מזהם לעצמי את המוח בשלשות ובנסיכים?"
לשטולץ יש תשובה מצוינת. אדם לעמל נולד, ועבודה אינה אמצעי אלא מטרה בפני עצמה. אבל את הטענה הטובה ביותר בזכותו של אובלומוב מותיר גונצ'רוב לאולגה, שגם לאחר נישואיה לשטולץ, נישואים מושלמים שיש בהם אהבה וחיבה ואינטלקט ועבודה, משהו עדיין חסר לה. לא די לה בחיים המאושרים, "כאילו עייפה מהם והיא תובעת תופעות חדשות…'מה פירוש הדבר?' חשבה באימה. 'האומנם עוד צריך ואפשר לייחל למשהו?" לשטולץ יש תשובה מוכנה לשאלותיה, אבל זו הנקודה שבה רומז גונצ'רוב שליבו נתון לאובלמוב.
באחרית הדבר המצוינת שכתב מיכאיל שישקין, הוא מסביר שהספר מאשים את צורת החיים הרוסית ושגונצ'רוב מציג גישה חדשה כלפי החיים הפרטיים. לדעתו, הפניית העורף של אובלומוב לעולם היא דרכו לחיות באופן הגון "בלי לילל עם הזאבים".
בלי לחלוק על הפרשנות ההיסטורית והחברתית של שישקין, גדולתו של הספר היא בכך שהוא אינו מוגבל למקום ולזמן ספציפיים, אלא מציג וממחיש מצוקה אנושית רחבה יותר, אותה מצוקה שנמצאת גם בברטלבי של מלוויל ובאיש ישן של פרק. לשם מה?
ובכל זאת, קורטוב של מחשבה חיובית. לא נגלה את הסוף, אבל דווקא אובלומוב ולא שטולץ שובר את הפער המעמדי בין האצולה לדלת העם, והאושר המתון שהוא זוכה בו לקראת סופו של הספר הוא פריה של ההיחלצות מהאילוצים החברתיים שלתוכם נולד.
אובלומוב הוא אציל רוסי שתיאורו במילה "עצלן" יהיה גם לשון המעטה, וגם יעשה לו עוול. בשליש הראשון של הספר, אובלומוב המתקשה למצוא סיבה לצאת מחדרו, מתלונן בפני חבריו באים לבקרו על שתי הצרות הקשות שניחתו עליו: בעל הבית שלו רוצה לפנות אותו ועליו למצוא דירה חדשה, וראש הכפר הודיע לו שההכנסה השנתית פחתה מאד, ושיש צורך בנוכחותו של האדון כדי להסדיר את ענייני האחוזה.
בחלקו השני של הספר, אובלומוב פוגש את אולגה, והאהבה מוציאה אותו ממעגל הנרפות והעצלות. אבל התפרקות הרומן היא רק ענין של זמן, והשאלה היחידה היא מה תהיה העילה. מתברר שלנורמות חברתיות יש תפקיד חשוב בעולמו של אובלומב, שבשם אידאלים של כבוד חברתי גורם לפרידה בינו לאולגה. גורם ולא נפרד, כי אפילו את הפרידה אובלומוב אינו מסוגל ליזום, אלא הוא מוביל את אולגה למצב שבו לא תהיה לה ברירה אלא להיפרד ממנו.
בחלקים גדולים של הספר, אובלומוב נדמה כאדם נלעג וחסר יכולת לעמוד על שלו, אדם תמים שחלק מחבריו מנצלים אותו. אבל, כשהוא נדרש להגן על אורח חייו, מתברר שהשקפת עולם מגובשת עומדת מאחורי מעשיו. זו אמנם השקפת עולם שהתגבשה על בסיס אורח חיים וחינוך מעמדי, אבל אי אפשר לפטור אותה בקלות ראש.
אובלמוב יודע שמרמים אותו אבל מעדיף להתעלם. הנה מה שהוא עונה לחברו מילדות, שטולץ, שמפציר בו לצאת לחברה. "הם אינם שוכבים, אלא מתרוצצים כל יום כמו זבובים, הלוך ושוב, ומה הטעם? אתה נכנס לטרקלין ומתענג למראה התואם שבו הושבו האורחים, ומתפעל באיזו צייתנות הם ישובים – שקועים במחשבות עמוקות – מעל שולחן קלפים….האם אינם ישנים כל חייהם בישיבה? במה אני אשם יותר מהם, כשאני שוכב אצלי בבית ואיני מזהם לעצמי את המוח בשלשות ובנסיכים?"
לשטולץ יש תשובה מצוינת. אדם לעמל נולד, ועבודה אינה אמצעי אלא מטרה בפני עצמה. אבל את הטענה הטובה ביותר בזכותו של אובלומוב מותיר גונצ'רוב לאולגה, שגם לאחר נישואיה לשטולץ, נישואים מושלמים שיש בהם אהבה וחיבה ואינטלקט ועבודה, משהו עדיין חסר לה. לא די לה בחיים המאושרים, "כאילו עייפה מהם והיא תובעת תופעות חדשות…'מה פירוש הדבר?' חשבה באימה. 'האומנם עוד צריך ואפשר לייחל למשהו?" לשטולץ יש תשובה מוכנה לשאלותיה, אבל זו הנקודה שבה רומז גונצ'רוב שליבו נתון לאובלמוב.
באחרית הדבר המצוינת שכתב מיכאיל שישקין, הוא מסביר שהספר מאשים את צורת החיים הרוסית ושגונצ'רוב מציג גישה חדשה כלפי החיים הפרטיים. לדעתו, הפניית העורף של אובלומוב לעולם היא דרכו לחיות באופן הגון "בלי לילל עם הזאבים".
בלי לחלוק על הפרשנות ההיסטורית והחברתית של שישקין, גדולתו של הספר היא בכך שהוא אינו מוגבל למקום ולזמן ספציפיים, אלא מציג וממחיש מצוקה אנושית רחבה יותר, אותה מצוקה שנמצאת גם בברטלבי של מלוויל ובאיש ישן של פרק. לשם מה?
ובכל זאת, קורטוב של מחשבה חיובית. לא נגלה את הסוף, אבל דווקא אובלומוב ולא שטולץ שובר את הפער המעמדי בין האצולה לדלת העם, והאושר המתון שהוא זוכה בו לקראת סופו של הספר הוא פריה של ההיחלצות מהאילוצים החברתיים שלתוכם נולד.
אובלומוב; איבן גונצ'רוב; תרגמה מרוסית: דינה מרקון; הוצאת מחברות לספרות; 587 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור הספרות של "טיים אאוט תל אביב" ב-17 ביולי 2013
