לא נהניתי לקרוא את "הבחורה העיקרית", ויתכן בהחלט שמבחינתה של המחברת, ענבל מלכה, זוהי הצלחה, שכן בניגוד לשמו, הבחורה העיקרית הוא ספר אודות בחורה לא עיקרית, בחורה שלעולם לא תעמוד במרכזו של סרט הוליוודי, ודווקא את קולה אנו שומעים לאורך כל הספר.
סילבי היא בחורת הטלפרומפטר בחברת החדשות, מי שדואגת שהקריינים יאמרו את המילים שנכתבו עבורם, ושאין לה מילים משלה. לסילבי דווקא יש הרבה מילים, אבל רובן המוחלט לא יוצא החוצה. הספר הוא מונולוג בלי פוסק של בחורה שחוששת לדבר, ושמשתדלת להימנע מכל עימות. לכל אורך הספר נשמר מתח בין הלהג הפנימי של סילבי, לשתקנות שלה ולכניעות שהיא מפגינה. לעתים רחוקות היא מתפרצת, או אומרת את מה שהיא חושבת, וחולשתה הופכת אותה ליעד להטרדות מיניות ולניצול. היא זו שתמיד תעמוד לצידה של הבחורה העיקרית, כרקע בלבד.
סילבי, נטולת הורים, גדלה בפנימיה ואצל סבתה החיפאית, וכעת היא גרה בירושלים עם חברה הארגנטינאי השתקן, אדו (אדוארד). סילבי דואגת לסבתה המזדקנת, אבל בקושי נוסעת לבקר אותה בחיפה הרחוקה, וכמו כל הבחורות הלא עיקריות, גם לה יש חברה יפה ומצליחה יותר שחושבת רק על עצמה. האירוע המניע את הספר הוא מבצע צבאי ממושך בעזה, הכופה על סילבי לבלות את רוב זמנה בעבודה, וכשסבתה מתאשפזת בבית חולים, סילבי מתקשה לקבל את הידרדרות בריאותה ומותה המתקרב.
אנו רוצים בטובתה של סילבי, ולענבל מלכה יש כמה תובנות מעניינות, לא רק על קולנוע וספרות. למשל, תיאור הסיקור החדשותי של עזה באחד המבצעים הצבאיים, והפער בין תמונות העשן ושרידי ההפצצות למה שנמצא מתחתיו, ושאי אפשר לראות. אבל זה לא מספיק.
לכאורה, מלכה מערערת על קונבנציה הוליוודית המחלקת את העולם את העולם למיעוט בחורות עיקריות ולריבוי בחורות משניות שחסרות יכולת פעולה משלהן. אבל לאמיתו של דבר, מלכה מאשרת את הסכמה. החתרנות לכאורה של הספר היא בנתינת קול לדמות המשנית, אך אין בה ערעור על עצם החלוקה.
"איך תמיד יש את הסיפורים על מישהי שהלכה ברחוב ופתאום גילו אותה", כך נפתח הספר באותיות מרובעות ומעובות, וכבר אפשר לדעת שלבחורה שלנו זה לא יקרה. זה מקור כוחו של הספר, אבל גם מה שעומד בעוכריו.
כמכלול, הספר נקרא כתרגיל ספרותי ארוך ומתיש. מלכה נמנעה מלאפשר לסילבי דרך יציאה ממעמד הבחורה הלא עיקרית. כאילו תנועה לא זהירה מצידה או כזו שיש בה מחשבה ומודעות, תהרוס את הרעיון שעומד בבסיס הספר, והוא כתיבה על בחורה לא עיקרית, דמות שולית שלעולם לא תהיה גיבורה של ספר
מלכה אמנם הצליחה לעצב גיבורה שאינה גיבורה ושרוצים לאהוב, וזה הישג לא מבוטל, אבל הלהג של מחשבותיה מאיים להציף את הקורא. "הבחורה העיקרית" הוא ספר שרציתי לאהוב, אבל הוא מייגע ומתיש. יכול להיות שמבחינתה של מלכה זוהי הצלחה, לא מבחינתי.
סילבי היא בחורת הטלפרומפטר בחברת החדשות, מי שדואגת שהקריינים יאמרו את המילים שנכתבו עבורם, ושאין לה מילים משלה. לסילבי דווקא יש הרבה מילים, אבל רובן המוחלט לא יוצא החוצה. הספר הוא מונולוג בלי פוסק של בחורה שחוששת לדבר, ושמשתדלת להימנע מכל עימות. לכל אורך הספר נשמר מתח בין הלהג הפנימי של סילבי, לשתקנות שלה ולכניעות שהיא מפגינה. לעתים רחוקות היא מתפרצת, או אומרת את מה שהיא חושבת, וחולשתה הופכת אותה ליעד להטרדות מיניות ולניצול. היא זו שתמיד תעמוד לצידה של הבחורה העיקרית, כרקע בלבד.
סילבי, נטולת הורים, גדלה בפנימיה ואצל סבתה החיפאית, וכעת היא גרה בירושלים עם חברה הארגנטינאי השתקן, אדו (אדוארד). סילבי דואגת לסבתה המזדקנת, אבל בקושי נוסעת לבקר אותה בחיפה הרחוקה, וכמו כל הבחורות הלא עיקריות, גם לה יש חברה יפה ומצליחה יותר שחושבת רק על עצמה. האירוע המניע את הספר הוא מבצע צבאי ממושך בעזה, הכופה על סילבי לבלות את רוב זמנה בעבודה, וכשסבתה מתאשפזת בבית חולים, סילבי מתקשה לקבל את הידרדרות בריאותה ומותה המתקרב.
אנו רוצים בטובתה של סילבי, ולענבל מלכה יש כמה תובנות מעניינות, לא רק על קולנוע וספרות. למשל, תיאור הסיקור החדשותי של עזה באחד המבצעים הצבאיים, והפער בין תמונות העשן ושרידי ההפצצות למה שנמצא מתחתיו, ושאי אפשר לראות. אבל זה לא מספיק.
לכאורה, מלכה מערערת על קונבנציה הוליוודית המחלקת את העולם את העולם למיעוט בחורות עיקריות ולריבוי בחורות משניות שחסרות יכולת פעולה משלהן. אבל לאמיתו של דבר, מלכה מאשרת את הסכמה. החתרנות לכאורה של הספר היא בנתינת קול לדמות המשנית, אך אין בה ערעור על עצם החלוקה.
"איך תמיד יש את הסיפורים על מישהי שהלכה ברחוב ופתאום גילו אותה", כך נפתח הספר באותיות מרובעות ומעובות, וכבר אפשר לדעת שלבחורה שלנו זה לא יקרה. זה מקור כוחו של הספר, אבל גם מה שעומד בעוכריו.
כמכלול, הספר נקרא כתרגיל ספרותי ארוך ומתיש. מלכה נמנעה מלאפשר לסילבי דרך יציאה ממעמד הבחורה הלא עיקרית. כאילו תנועה לא זהירה מצידה או כזו שיש בה מחשבה ומודעות, תהרוס את הרעיון שעומד בבסיס הספר, והוא כתיבה על בחורה לא עיקרית, דמות שולית שלעולם לא תהיה גיבורה של ספר
מלכה אמנם הצליחה לעצב גיבורה שאינה גיבורה ושרוצים לאהוב, וזה הישג לא מבוטל, אבל הלהג של מחשבותיה מאיים להציף את הקורא. "הבחורה העיקרית" הוא ספר שרציתי לאהוב, אבל הוא מייגע ומתיש. יכול להיות שמבחינתה של מלכה זוהי הצלחה, לא מבחינתי.
הבחורה העיקרית; ענבל מלכה; זמורה-ביתן; 302 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור הספרות של "טיים אאוט תל אביב" ב-26 ביוני 2013
