האם גן הילדים הוא הזירה החדשה של הספרות הישראלית? אחרי דרור משעני שספרו האחרון נפתח בהנחת מטען דמה ליד גן ילדים, מגיע ספרו החדש של ישי שריד, "גן נעמי", ומייחד לגן, ובמיוחד לגננת – ספר שלם.

נעמי היא גננת ותיקה ואהובה, בעלת עקרונות חינוכיים מוצקים, בת 50 שבנה מתנכר לה והיא מוצאת את נחמתה בילדים. יום אחד היא נדרשת לפנות את הגן, שבו היא עובדת יותר מ-20 שנה. "פתחתי את המעטפה בזמן שהילדים ישנו", היא מספרת בטון המתון שנשמר לאורך כל הספר, "עורך הדין הודיע לי שלמגרש יש בעלים חדשים, חברת ויה מאריס בע"מ, איזה שם יפה לחברה, והם דורשים כי אפנה את המגרש בתוך שלושים יום, שאם לא כן ייאלצו לנקוט נגדי את ההליכים המשפטיים המתחייבים".

הגן נמצא סמוך לחוף מציצים, והסרט של אורי זוהר משמש בספר כמודל של ישראליות ותיקה ששניים מתחרים על הזכות להמשיך אותה. האחד הוא האדריכל, רן לנדסמן, לא סתם יזם נדל"ן או סרסור של קרקעות, אלא אדם עם חזון, שהחלום שלו הוא לבנות ליד חוף מציצים, "האיזור הכי קדוש של העיר". כדי להגשים את חזונו, לנדסמן מוכן לעשות הכל, גם לפנות גן ילדים.

מול לנדסמן, המייצג את הישראלי החדש והדורסני, ניצבת הגננת. ברור שליבו של המספר נתון לנעמי, ושישנו ניגוד בין מי שמתיימר להמשיך את מורשת "מציצים", למי שראויה לשאת אותה. אבל באותה עת, בעצם הבחירה ב"מציצים" כמודל של הישראליות הישנה והטובה טמונה מידה לא קטנה של ביקורתיות כלפי נעמי, הגננת המצוינת, והישראלית היפה היא גם קצת מכוערת.

היא קצת גזענית, ועל ילד אחד היא אומרת "יש לו גבות עבות שכמעט מתחברות זו לזו, יש ילדים שאצלם הגנטיקה יותר חזקה מכל דבר אחר". נדמה שלעתים נעמי מרוכזת בעצמה יותר מדי,והיא נוטה לדמיונות. היא מפנטזת על אנג’לה הגננת מרג’ו אמיליה, שתוך כמה עמודים הופכת מחברה לעט, לידידה ותיקה שתיכף תיכף תיסע לבקרה. היא אפילו מנהלת רומן עם אחד מאבות ילדי הגן, אברם המוזיקאי, שעושה מוזיקה מזרחית, "אמתית, שהוא מכיר מהבית – אמא שלו היתה טורקייה".

הספר מתחיל מצוין, אבל יותר מדי חוטים ונושאים נפתחים בו, ועדיף היה לוותר על חלק מהם. מלבד דרמת פינוי הגן, יש כאן גם דרמה משפחתית, ועורך דין אלכוהוליסט, וטרור, וקיבוץ, ויחסים בעייתיים עם האם. כאילו הרגיש שריד שכדי שנבין מה קורה בגן בשנה אחת, עליו לספק תמונה פנורמית של חיי נעמי, ואולי זה הרצון לדחוס את כל הישראליות – כלכלה וטרור ואלימות ומשפט ומשפחתיות – לגן ילדים אחד קטן.

למרות חסרונותיו, "גן נעמי" הוא ספר מוצלח שכדאי וראוי לקריאה, ממש כמו נעמי שלמרות כל חסרונותיה, ואולי בגללם, היא גננת מצוינת, שמשקיעה את נשמתה בילדים, ולא מתייאשת מאף אחד מהם, אפילו מהילד בעל הגנטיקה הבעייתית שיש לו "עיניים יפות ועמוקות".

נעמי מצליחה להתנתק מחולשותיה, ולהיות מחויבת לילדים שאותן היא מחנכת. עבורה, גן הילדים הוא וילה בג’ונגל. והמסר האנושי או הפוליטי שרמוז בסופו של הספר הוא שעתידה של נעמי נמצא לא בשימור הוילה, אלא בפתיחתה החוצה, לעולם.

גן נעמי; ישי שריד; הוצאת עם עובד; 260 עמודים

הרשימה התפרסמה במדור הספרות של "טיים אאוט תל אביב" ב-12 ביוני 2013

נגישות