יש סופרים שכדי לכתוב עליהם אין ברירה אלא לצטט אותם, ובאריכות. אלו הם סופרים שקשה עד בלתי אפשרי לספר על מה הם כותבים, אפשר רק להראות כיצד הם כותבים. סופר כזה הוא ישעיהו קורן, וזה מה שהוא עצמו עושה בכתיבתו – מראה.

ספרו החדש של קורן, "שתי כפות ידייים ומלה" מורכב מהרומן הקצר, "יוליק", ומעוד שלושה סיפורים, "הרים כחולים, כמו ים", "שעה ביום" והסיפור האוטוביוגרפי שהעניק לספר את שמו "שתי כפות ידיים ומלה", ובו מספר קורן על אביו ואמו המנוחים, מניה ויחיאל קורנבליט.

יוליק, גיבור הרומן הקרוי על שמו הוא ילד בעשור הראשון לחייו, בן דמותו של ישעיהו קורן עצמו (אך מבוגר ממנו בשלוש שנים). זוהי המושבה כפר סבא במחצית השניה של שנות ה-40 של המאה הקודמת, ויוליק מביט על העולם.

אמרתי שגיבור הספר הוא יוליק, אבל כך כתוב בפתיחת הספר, "דווקא עכשיו, בשבת לפנות-בוקר, אחת מאותן שבתות שגם בהן היה יוצא לחרוש אצל ברגר או גבלבר, כשהיה חבל לו על כל רגע – הפרדה החדשה ברחה. הוא פרש את הרתמה על גבה, אבל לא הספיק לקשור אותה". עדיין איננו יודעים מיהו ‘הוא’ שיוצא בכל שבת לחרוש אצל ברגר או גבלבר, אבל כנראה שהוא גיבור הסיפור. ואז, בפסקה השניה, אמו של יוליק קוראת לו לא לצאת מהבית, ורק בפסקה השלישית מופיע יוליק עצמו, ש"שמע את הרעש בחוץ, פתח את דלת הבית ויחף רץ אחרי אביו". אם כן, אותו ‘הוא’ שהפרדה ברחה לו, אינו הגיבור, אלא רק אביו של יוליק. אבל מעתה ואילך ‘הוא’ יהיה שם כל הזמן, גלוי למבטו של יוליק או נוכח במחשבתו.

הספר בנוי כפירמידה. שלושת הסיפורים האחרונים מהווים מעין מפתח לרומן "יוליק", והוא עצמו מורכב משלושה סיפורים קצרים יחסית, "חריש", "מריטה" ו"תנור" המובילים את הקורא לסיפור הרביעי "הובלה", שהוא לבו של הספר, ובו מתלכדים כל המוטיבים המופיעים בשלושת הסיפורים הראשונים.

מה קורה בסיפור? לכאורה, לא הרבה. אימו של יוליק נוסעת לתל אביב, הדבר לא נאמר במפורש אבל כנראה כדי לבצע הפלה. יוליק מחפש כלוב ליונה, שיוכל לקחת אותה איתו כשיעברו לבית החדש, ומתעקש להתלוות אל אביו, הנוסע למחלבה על עגלתו הרתומה לפרדה. אחר כך יסעו לכפר בירדס, שאינו אלא שיבוש השם ביאר עדס, ובדרך יראו כל מיני דברים כמו פרה שמסרבת לזוז או רועה שהוכה ואת הבית שאולי יעברו אליו ואולי לא, ויוליק הילד נזכר בדרך בטיול שפעם עשה לבית הקברות, וכן הלאה עד לשובם הביתה ולשובה של אמו של יוליק מתל אביב, ועד לסופו האקסטטי של הסיפור שראוי לרשימה נפרדת, אבל לא אליו אתייחס הפעם.

קורן אינו מפרט את המניעים והסיבות לפעולות גיבוריו, אבל גם הפעולות אינן הדבר העיקרי כאן. זהו ספר תמונות. בסיפור האחרון והאוטוביוגרפי מספר קורן על אמו ש"אפילו בסרטים שראתה בבית-הפועלים חיפשה את המלים, והיתה מוצאת משפטי מפתח שאהבה לחזור עליהם…כי בין תמונה למלה היא תמיד בחרה במלה". גם קורן הוא איש המילה, אבל באמצעות המילים הוא מצייר תמונות, וכמו צייר מיומן הוא משתמש בצבעים ובצורות שחוזרים מתמונה לתמונה, ולא רק כמוטיב ספרותי אלא כמוטיב חזותי.

למשל, הפס השחור החוצה את גבה של הפרדה הנמלטת. יוליק רץ אחרי הפרדה ומגיע לקרחת הפרדס. "החול שלה רך, חלק ונקי מעקבות ומגומות, ורק הפרדה החומה גולשת אליה מבין העננים, מתפלשת בעפר הצהוב-אדמדם. פס שחור עובר לאורך חוט-השדרה של הפרדה, הוא רוצה להחליק עליו בידו, רץ אליה, אבל ככל שהוא מתקדם לקראתה היא בורחת, משתוללת מול עיניו, רגליה מתעופפות, מתכווצות ומתמתחות, הפס השחור חותך את עור גבה, נוגע בזנבה, מתפתל מעלה-מטה עם גופה, לא נח". שימו לב כיצד קורן מצייר את הפרדה ותנועותיה באמצעות הפס השחור.

הפרדה והפס השחור על גבה יופיעו בספר עוד כמה וכמה פעמים. אבל הפס השחור אינו כבול לגבה של הפרדה. בתחילת הסיפור "הובלה" הוא מתפתל סביב המקל שרועה הפרות אוחז בידו, ולקראת סופו של הסיפור "המקל הארוך, שבצהריים עוד החזיק אותו הנער לרוחב גופו בשתי ידיו, היה מוטל עכשיו על העשב הירוק, שבור לשניים", ואנחנו רואים בעיני רוחנו את הפס השחור שהתפתל כמו נחש סביב המקל, קטוע ושבור.

הפס השחור עדיין לא סיים את תפקידו. כמה עמודים אחר כך "מוישלה על החמור, חריצי הגלגלים בתוך הבוץ, ניירות האריזה המעופפים, עורה החתוך של הפרה, פיתולי הפחם של המקל השבור, הכלב שנשך את נעלו בבית הקברות ורדף אחרי העגלה, תמונות-תמונות נעו מולו, פלשו זו אל זו, הערבבו והתמזגו לקלף אחד". פיתולי הפחם של המקל השבור אינם רק הפיתולים של הפחם המצויר על המקל, אלא גם פיתולי הפחם שמצייר את המקל השבור, וואת הפס השחור על גבה של הפרדה. קורן מצייר תמונות במילים, וכמו כל תמונה, הוא מצייר בצורות ובצבעים

זיכרונות הילדות הם כמו סדרה של תמונות, שהמבוגר הופך אותן לסיפור. יוליק רואה תמונות-תמונות, וגם אנו רואים את ילדותו של יוליק תמונות-תמונות. אנו מצרפים אותן זו לזו ויוצרים בעצמנו את הסיפור. ממש כמו המכשיר שאביו של יוליק לא יודע מהי המילה הנכונה עבורו, מעין משקפת ש"בכל פעם שיוליק הזיז אותו קצת, צצה לפניו תמונה אחרת…תמונות-תמונות, קלפים, עברו מולו זה אחר זה". הספר "שתי כפות ידיים ומלה" הוא כמו מכשיר זה, וכמו הצופה במכשיר, אנו משלימים את הפערים בין התמונות המצוירות ויוצרים את מה שנדמה לנו באותו רגע שהוא הסיפור השלם.

שתי כפות ידיים ומלה; ישעיהו קורן; הספריה החדשה; 207 עמודים

הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-7 במארס 2013

נגישות