כתיבה על קובץ סיפורים קצרים היא מעין גניבת דעת. לפנינו קובץ סיפורים שכל אחד מהם קיים לעצמו, והמבקר מתיימר לאתר איזה חוט שמקשר בין הסיפורים, ולהכריז שזהו המכנה המשותף, הנושא של הספר.
למרות שמו, כל אחד מהסיפורים בספרו החדש של יהושע קנז, "שירת המקהלה", הוא סולן שעומד בזכות עצמו. עשרה סיפורים יש בספר, חציים נכתבו והתפרסמו בשנות ה-60, וחציים חדשים, ובכל זאת אומר שיש משהו משותף לסיפורי "שירת המקהלה". ואף אוסיף חטא על פשע, ואשתמש במונח שאין קלישאי ונדוש ממנו – "קפקאי".
ואחרי שחפרתי לעצמי את הבור, אנסה לטפס החוצה ולהסביר למה כוונתי. אווירה קפקאית שוררת בחלק גדול מסיפורי "שירת המקהלה", ומהי קפקאיות זו? עוול כללי, שאינו נובע מרוע מכוון ולעתים אף אין לו מקור שאפשר להצביע עליו. זהו רוע שקיים בלעג לחלש, בניצולו, בעצימת עין, בהתעלמות. אבל הוא נעשה ללא רגש, לא מתוך תשוקה, כמעט כבדרך אגב.
הרוע הזה קיים בסיפורי קפקא, והוא נוכח גם ב"שירת המקהלה". אך יש הבדל משמעותי בין קפקא לקנז, והוא תפקיד המספר. ברוב הסיפורים, מלבד אחד שאליו אחזור אחר כך, המספר נוטל חלק בעוול, ולא כקורבן. הוא שותף לעוול, לעתים במעשה ולעתים במחדל ובהימנעות מהתערבות. כמו בסיפור על הסטודנט המתאבד, "מי ראה את קים", שבו המספר מתעקש "לא ראיתי את קים מת. אני מוכן להיחקר ולתת את הדין על זה", ובהמשך הסיפור מסביר לנו בפרוטרוט מה הוא לא ראה כשקים מת.
קפקא מופיע במפורש בסיפור השלישי, "מותו של הוגו", שהוא וריאציה על "הגלגול". על דלת משרדי חברת ההלוואות "אירופה קרדיט" נתלית יום אחד מודעת אבל. "בצער רב וביגון קודר אנו מבכים את פטירת יקירנו הוגו (דוב) קלר ז"ל שהיה מרותק למיטתו במחלה קשה וארוכה". עובדי החברה אינם מבינים את פשר המודעה, הרי רק לפני ימים מספר ראו את הוגו, והוא היה בריא כתמיד. לאחר דרישה וחקירה הם מגיעים לבית דודתו של הוגו, ומגלים שהוגו גזר על עצמו את גורלו של גרגור סמסה, שקם יום אחד וגילה שהפך לשרץ ענקי. הוגו מתכנס מרצונו בבית דודתו ומגרש את מבקריו. "אתם מגעילים אותי!", הוא אומר להם "אתם מפריעים לי למות!".
סיפורים רבים של קפקא עוסקים בניסיון להיכנס או לצאת. לעבור את הסף או להגיע אליו. הדוגמאות הבולטות הן ק' שמנסה להגיע אל הטירה, סמסה שרוצה לצאת מהחדר שבו נכלא כשרץ, האיש מן הכפר הרוצה להיכנס אל החוק, ושליחו של הקיסר שמנסה להגיע אליך, הנתין העלוב. אף אחד מהם לא מגיע, אף אחד מהם לא מצליח לעבור את הסף.
רבים מסיפורי שורת המקהלה הם וריאציה על מוטיב חציית הסף. לא רק הוגו שמסתגר בבית דודתו, גם המספר ב"שירת המקהלה" שמעולם לא הצליח להיכנס לחדר החזרות ובסוף הסיפור מגורש "החוצה! אל הקור הירושלמי", והמלצר בסיפור "ההזדמנות האחרונה" שמבקש מהסופר את המפתח לדירתו, כי זו ההזדמנות האחרונה שלו לאהבה, אך לא מצליח להיכנס לדירה. גם בסיפורים אחרים ישנו העניין הזה של כניסה,יציאה ומוטב לומר – הסתגרות או כליאה או הרחקה.
אבל יש הבדל משמעותי בין הכישלון הקפקאי לכישלון כפי שהוא מתואר בסיפורי "שירת המקהלה". בסיפורים של קפקא הכישלון נובע ממצב עניינים חיצוני. גרגור סמסה באמת הופך לשרץ, ק' לא יכול להגיע לטירה והשומר מונע מהאדם הכפרי לחצות את סף הכניסה אל החוק. לעומת זאת, בסיפורי "שירת המקהלה", חוסר ההצלחה הוא בעיקר תוצאה של מצב עניינים נפשי. גם אם יש אלמנט של כפיה או מצב עניינים חיצוני המקשים על הכניסה או היציאה, האפשרות קיימת, גם אם קשה. אליעזר ב"שנת אור אחת" הצליח לפתוח את החלון אבל סגר אותו, ובשונה מסמסה, הוגו מסתגר מרצון ומעדיף לא לצאת מחדרו.
כתבתי בתחילת הרשימה שלמעט מקרה אחד, המספר נוטל חלק בעוול. המקרה הבודד הזה הוא הסיפור הנושא את שם הקובץ, "שירת המקהלה". בסיפור זה מקונן המספר על כך שמעודו לא שר במקהלה, "ואני, בגילי, כבר לא אדע את העונג הזה שכה נכספתי לו". המספר הוא זה שנעשה לו עוול. הוא לא הוזמן למקהלה.
אבל האם באמת נעשה לו עוול? חבריו טענו ש"היתה הודעה על הלוח במסדרון" וכל מי שרצה היה יכול להצטרף. לו חפץ בכך, יכול היה המספר לחצות את הסף ולהיכנס אל חדר החזרות. יתר על כן, "ידידת ילדות בעלת זיכרון נדיר וידע רב בתחומה" שלמדה עם המספר באותה כיתה בעממי ובתיכון, אינה מבינה על מה הוא מדבר, ומכחישה את כל הסיפור. לטענתה, המספר השתתף במקהלה, לא מנצחת היתה למקהלה אלא מנצח, והחזרות לא התקיימו באולם ההתעמלות, כיוון שלבית הספר כלל לא היה אולם התעמלות. לא רק שהיית יכול לחצות את הסף, אומרים למספר, לא היה שם סף שצריך לחצות.
זה המקום שבו אנו כקוראים נעשים שותפים בעל כורחנו. היינו מעדיפים להתעלם, אלא שעלינו להכריע, האם באמת נעשה עוול או שהמספר הוזה? ואם כן, מה בכך?
זו רשימת הביקורת האחרונה שלי ב"עכבר". היה כיף, בזכותכם. תודה.
שירת המקהלה; יהושע קנז; עם עובד; 159 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ז”ל ב-21 במארס 2013
