איזה ספר קלאסי ואיזה סרט קלאסי. כל הגברים רוצים להיות כמו סאם ספייד שנשים כמו בריג’יט אושונסי נופלות לזרועותיו. קלאסיקה ספרותית וקלאסיקה קולנועית. אבל אני שונא את סאם ספייד. בעצם, מזמן לא שנאתי דמות ספרותית כמו שאני שונא את גיבור "הנץ ממלטה", הבלש הקשוח, סאם ספייד.

זו כמובן הקנאה שמעבירה אותי על דעתי, הרי כבר הודיתי שאין גבר שלא מקנא בסאם ספייד. אבל הרשו לי לנמק את דעתי, ולפני כן מילת אזהרה. מי שעדיין לא קרא את הספר או ראה את הסרט וחושש מקלקלנים (ספוילרים בלע"ז) רשאי להפסיק עכשיו את הקריאה וללכת לקרוא את "הנץ ממלטה", שהוא בהחלט ספר מעניין ומהנה. הביקורת תחכה לכם כאן בסבלנות ובשקט. הביקורת היא נקבה, וכך צריכות נקבות להתנהג, לחכות בשקט לתורן.

הנה תקציר העלילה. למשרדו של סאם ספייד, בלש פרטי הנראה "באופן מלבב למדי, כמו שטן בלונדי", נכנסת אישה צעירה, העלמה וונדרלי, המבקשת ממנו לסייע לה להחזיר את אחותה הסוררת הביתה. שותפו של ספייד, מיילס ארצ’ר, לוקח על עצמו את המשימה ונרצח. אז אנו מגלים שהעלמה וונדרלי אינה אלא נוכלת בשם בריג’יט אושונסי, ושהאדם ממנו ביקשה להיפטר, פלויד תרסבי, אכן נפטר, ובנסיבות לא טבעיות.

העלילה מסתבכת כשלקוח נוסף, הומו לוונטיני בשם ג’ואל קיירו, נכנס למשרדו של סאם ספייד, ולאחר שהוא מאיים עליו באקדח, הוא שוכר את שירותיו כדי למצוא פסלון שחור בדמות ציפור, הנץ ממלטה. וישנו עוד לקוח המוכן לשלם הרבה יותר כסף עבור הנץ ממלטה, ובתווך נמצאים גם אלמנתו של ארצ’ר, אייבה, שעימה ניהל ספייד רומן, והמשטרה שכמובן לא מוצאת את ידיה ואת רגליה בין הרציחות.

"הנץ ממלטה" של דשיל האמט אינו ספר גרוע. הוא ספר מהנה לקריאה, והבלש הקשוח מתגבר על כל המכשולים, נוקם את מות שותפו, משיג את הנץ ממלטה ואת הבחורה. אלא שכאמור, אני מתעב אותו.

סאם ספייד מעיד על עצמו שדרכו ללמוד היא "לזרוק מפתח שוודי פרוע ולא צפוי אל תוך המכונה". הוא אינו הבלש המנתח את העובדות הידועות או מחפש עובדות נסתרות, אלא בלש מסוג אחר. הוא מתמרן את המציאות כך שתתאים לצרכיו, מפעיל את מי שאפשר להפעיל, ומפליל את מי שאפשר להפליל.

בעצם, סאם ספייד הוא אחת משתי הדמויות היחידות ב"הנץ ממלטה" שאינן פועלות כבלש. בזמן שכולם מחפשים, כבלשים, את הפסלון הנעדר, הוא לא מטריד את עצמו בזוטות כאלו. מבחינתו השאלה אינה מי הרוצח והיכן נמצא הנץ ממלטה, אלא כיצד לגרום לכך שהנץ ממלטה יגיע לידיו, וכיצד להפיל את תיק הרצח על מישהו אחר.

הדמות השניה היא כמובן מי שיודעת מיהו הרוצח והיכן נמצא "הנץ ממלטה" – העלמה בריג’יט אושונסי. אפשר לקרוא את כל הספר כמאבק כוחות בין שני אלו – הבלש סאם ספייד, מי שפיו וליבו שווים, גם אם לא תמיד נעימים, והנוכלת הרצחנית, בריג’יט אושונסי, שמסתירה שקר מאחורי שקר, ממש כמו "הנץ ממלטה", והשאלה היא מה מסתתר מאחורי ציפוי האמייל השחור, אבנים טובות או שקר נוסף.

דשיל האמט מציב שני מודלים של פעולה. המודל הנשי המיוצג על ידי העלמה אושונסי הנוכלת, והמודל הגברי של סאם ספייד הישר. על נשים אי אפשר לסמוך. הן בוגדות, נוכלות, משקרות ואפילו על האינטואציה הנשית המפורסמת אי אפשר לסמוך. יש שני מודלים, אבל העולם לא מתחלק רק לגברים ולנשים. ישנו טיפוס שלישי, הגרוע מכולם, ההומו. ג’ואל קיירו הוא הומו, ובן זוגו הוא הרוצח. לקראת שיאו של הספר כאשר ספייד משכנע את שותפיו להסגיר את הרוצח למשטרה, אנו מגלים שההומו הוא גם בוגד. הוא הרע שבשני הטיפוסים – רוצח ובוגד רגשני.

האמט יצר דמות שאנו כקוראים אמורים לסלוד ממנה לאורך כל הספר, ולכל הפחות לתמוה על פשר פעולותיה. סאם ספייד הוא אדם אנוכי, רודף נשים, המוכן למכור אותן תמורת כסף, והתעלומה המתפענחת בסוף הספר אינה היכן נמצא הנץ ממלטה, ומי הרוצח או הרוצחים, אלא כיצד יצדיק ספייד את פעולותיו, אלא שבמקרה זה ההתנצלות גרועה מהפשע.

והנה אנו מגיעים ללב הענין. מדוע אני מתעב כל כך את סאם ספייד. בסוף הספר מתגלה המניע האמיתי לפעולותיו התמוהות של הבלש הקשוח – נאמנות לשותפו המנוח. נכון, הוא שנא אותו וזיין את אשתו, אבל אלו דברים פעוטים בין גברים. וכמו שאומר ספייד בסוף הספר, "את אף פעם לא תביני אותי, אבל אני אנסה עוד פעם אחת ואז נעזוב את זה. תשמעי כשהשותף של מישהו נרצח, הוא אמור לעשות משהו בקשר לזה. לא חשוב מה חשבת עליו. הוא היה השותף שלך ואתה אמור לעשות משהו בקשר לזה. חוץ מזה, במקרה אנחנו בעסקי הבלשות. אז כשמישהו בארגון שלך נרצח, זה רע לעסקים אם הרוצח מתחמק מעונש".

מסוכן ובעייתי לשפוט דמויות ספרותיות בהתאם לסטנדרטים מוסריים חיצוניים, אלא שבמקרה של "הנץ ממלטה" הסיבות שבשלן אני מתעב את סאם ספייד הן בדיוק אותן הסיבות שנועדו לחבב אותו על קהל הקוראים. כי מה מושך כל כך ב"הנץ ממלטה"? גבריותו של סם ספייד כמובן, לא פחות ואולי יותר מהתעלומה. הפסלון עצמו לא חשוב כל כך. הוא בסך הכל מה שמאפשר לספייד לעשות כרצונו, בשם הנאמנות ההיולית, המעורפלת, לחבר המת, שאותו שנא כשהיה בחיים. זו המשמעות של היות ‘גבר’.

סאם ספייד אינו טוני סופראנו, דמות שנועדה לעורר סימפטיה אצל הקוראים למרות מעשיה הרעים. סאם ספייד הוא גיבור שנועד לעורר הזדהות כמודל גברי – בלש פרטי קשוח העומד מול הסכנה ובידיו רק אגרוף ובקבוק משקה. אני מתעב אותו.

ועוד דבר: אני עדיין לא יודע מי הרוצח. אני חושב שספייד משקר.

הנץ ממלטה; דשיל האמט; מאנגלית: אסף גברון; הוצאת כתר; 245 עמודים

הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-14 במארס 2013

נגישות