הפרקים הראשונים של "למרות הכול – סיפורו של יישוב דו-לאומי" מאת עמיה ליבליך הזכירו לי את שנות ילדותי בהתנחלות אי שם מעבר לקו הירוק. מייסדי נוה שלום מספרים על הקיצוב באספקת החשמל מהגנרטור, ואני נזכר בהפסקות החשמל התכופות. אנשי נוה שלום מדברים על הקושי בניתוק מהעולם, ואני נזכר בטלפון הציבורי הבודד ששירת את היישוב. ילדי נוה שלום בשנותיו הראשונות מספרים על היעדר תחבורה ציבורית ראויה, ואני נזכר באוטובוס שהגיע לא יותר משלוש פעמים לנוה צוף.

וואחת אלסלאם-נווה שלום אינו חלמיש-נוה צוף. האחד הוקם ב-1977 באזור לטרון ככפר שיתופי של יהודים ופלסטינים בעלי אזרחות ישראלית, והשני הוקם ב-1977 ליד הכפר נבי סלאח, כישוב קהילתי ליהודים בלבד (וכיום גם דתיים בלבד), ובכל זאת, כשקראתי את ספרה של עמיה ליבליך על נווה שלום, ובעיקר את פרקיו הראשונים, לא יכולתי להימנע מהשוואה מתמדת למקום שבו גדלתי.

סיפור הקשיים, המאבקים מול המוסדות הממשלתיים ושאלת העצמאות ושיתוף הפעולה עם הממסד, מזכירים, למרות ההבדלים המשמעותיים והניכרים, גם את סיפורי ההקמה של ההתנחלויות – לא ברמה הפוליטית, מבחינה זו באמת שאין מה להשוות – אלא בתודעת השליחות ובהרגשה של מעטים הניצבים מול כל העולם וחמושים רק בצדקתם.

החיים בישוב קטן ואידיאולוגי, כ-50 משפחות בלבד, ערביות ויהודיות, מתגוררות בנווה שלום – יוצרים יחסי רעות שאין במקומות אחרים, אבל גם סכסוכים ועימותים שקשה למצוא כדוגמתם במקומות גדולים יותר. בעובדה שמדובר במקום אידיאולוגי, שמי שהקים אותו וחי בו בשנותיו הראשונות, סבל קשיים למען חזון, יש כדי ליצור רגשי אחווה מיוחדים במינם, אבל גם להגביר את עוצמת הסכסוכים.

כמו בספריה האחרים, גם ב"למרות הכול", ליבליך מציירת דיוקן באמצעות מונולוגים, והפעם זהו דיוקן של וואחאת אלסלאם-נווה שלום. הספר מורכב מ-8 פרקים – פרק על מקימי היישוב ופרק על מותו של תום כיתאין ועל הפולמוס שהתעורר סביב הנצחתו; פרק על בית הספר היסודי ופרק על בית הספר לשלום שפועל ביישוב; פרק על רוחניות ופרק על שינויים בחיים; פרק על חינוך הילדים ופרק הסיום שבו מתראיינים בני הדור השני של נווה שלום ואומרים מה דעתם על הפרויקט שבו השתתפו מבלי שנשאלו.

בכל אחד מהפרקים ארבעה או חמישה ראיונות, ובסך הכל 35 ראיונות מרכיבים את הספר. המונולוגים הארוכים והכמעט בלתי מופרעים יוצרים תמונה מקיפה של היישוב, על הנושאים שמלווים כל יישוב, ובמיוחד ישוב דו-לאומי כמו נווה שלום, שהוא יחיד מסוגו בישראל.

כמעט לכל נושא שמוזכר בספר יש יותר מנקודת מבט אחת. אבל ישנה תופעה בולטת אחת, שנדמה לי שאין חולקים עליה , והיא האופן שבו החיים המשותפים של יהודים וערבים מחזקים את הזהות הלאומית – בעיקר את הערבית אבל גם את היהודית – וכיצד חיזוק הזהות הלאומית מהווה נדבך חשוב בתקווה לפיוס שאינו מגיע מכניעה ומביטול עצמי, אלא מתוך עוצמה.

לא מעט סוגיות מעניינות עולות ב"למרות הכול" – היחס בין השפה העברית ששולטת בישוב לערבית שנדחקת מפניה, שירות צבאי או שירות לאומי, המריבות סביב בית הספר לשלום וכיצד נכון יותר להגיע לפיוס, האם באמצעות ויתור הדדי או אולי דווקא באמצעות עימותים לא מתפשרים. ויש עוד כמה שאלות – חלקן כלליות ונוגעות לחיים במדינת ישראל, וחלקן ייחודיות לנווה שלום ולהיסטוריה שלו.

אבל מעבר לכל השאלות והנושאים הללו, השאלה החורזת את הספר מראשיתו ועד סופו, לעתים באופן גלוי ולעתים באופן סמוי היא: האם זה אפשרי? האם ערבים ויהודים יכולים לחיות ביחד? האם נווה שלום הוא הצלחה או כישלון?

כפי שכבר הזכרתי, בנווה שלום יש מריבות וסכסוכים כמו בכל מקום אחר, ובדומה למקומות אידיאולוגיים אחרים מה שמעניק לישוב את כוחו הוא גם מה שמסמן את קווי השבר שלאורכם יתפרצו סכסוכים אישיים ואידיאולוגיים.

כל המרואיינים בספר חוזרים ומדגישים שקווי החלוקה במריבות ובסכסוכים שאירעו ושעדיין מתרחשים בכפר, לא היו בין יהודים וערבים, אבל, יש להודות שרובם המוחלט של הסכסוכים נגע לחלוקה בין יהודים לערבים. כך הסכסוך המפורסם בנוגע להנצחתו של תום כיתאין ז"ל וכך גם סכסוכים אחרים, שהיו יכולים לקבל צורה אחרת – מגדרית למשל, או כלכלית ומעמדית, ובכל זאת, כמעט כולם נצבעו בצבעי החלוקה הלאומית.

אז כישלון או הצלחה? ישנם מי שרואים בישוב הצלחה עצומה, וישנם מי שרואים בו כישלון, אבל נדמה לי שגם מי שמספרים בכאב על הרגשת הכישלון המלווה אותם, מודים שהיא נובעת מהמחשבה שיכול להיות יותר טוב, יותר שוויוני, יותר מעורב, יותר פונה החוצה. אבל האם אין בכך כדי להעיד דווקא על הצלחה, גם אם קטנה ממה שקיוו?

יש מי שסבורים, גם בין אנשי היישוב, שנווה שלום הוא גימיק, אבל דווקא המריבות והסכסוכים מעידים שלא כך הדבר, שלמרות ייחודו – נווה שלום אינו נס חד פעמי, אלא מקום יישוב, שבו חיים בני אדם, על שנאותיהם ואהבותיהם.

לפני שנתיים נרצחו בפיגוע טרור באיתמר שבשומרון אחי אודי ועימו אשתו, רותי, ושלושה מילדיהם, יואב, אלעד והדס. אני מקדיש רשימה זו לזכרם ולעילוי נשמתם, ולאפשרות, הקלושה וההכרחית, לחיי שלום ושוויון בין יהודים וערבים בכברת הארץ שאנו חיים בה.

למרות הכול – סיפורו של יישוב דו-לאומי; עמיה ליבליך; הוצאת שוקן והוצאת דביר; 470 עמודים

הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-14 בפברואר 2013