בעמודים הראשונים של "לגרגר זפת" היה נדמה לי שזהו עוד ספר שכמוהו כבר קראתי – עוד ילד המספר בלשונו הייחודית את תולדות חייו, והפעם בבית יתומים בצ’כסלובקיה, אבל ככל שהספר התקדם כך הלך והתברר לי שספר כזה עוד לא קראתי.

"לגרגר זפת" הוא ספר נהדר שקשה לכתוב עליו בלי להרוס את חוויית הקריאה והגילוי שהוא מציע לקורא. הסיבה לכך אינה תעלומה שעומדת במרכזו ושאין לגלות את פתרונה (אף שיש לא מעט תעלומות בספר), אלא טכניקת הסיפור המיוחדת של המחבר, יאכים טופול.

הספר מלא מתחילתו ועד סופו במשפטים סתומים, שמונהרים פרק או שניים מאוחר יותר. פרק אחר פרק, אנו נתקלים בעוד משפט תמוה, המתגלה תוך כמה עמודים כעובדה כמעט טריוויאלית. כך, עד שאנו מגיעים לסוף הספר ומגלים שהכל כבר סופר בתחילה, מבלי שנבין. כיוון שכך, כל פרט עלילה שיתגלה כאן יקלקל את חוויית הקריאה.

ובכל זאת, הרי פטור בלא כלום אי אפשר. המקום הוא בית-מעון, זהו ‘מעון לנערים’ המנוהל בידי נזירות, שלפני כן היה בית אצילים. המספר הוא הילד איליה, שנקרא כך על שם מנהגו לנעור כחמור. איליה מטפל באחיו הנכה והמשותק, ‘קופיף’, עד שהקומוניסטים משתלטים על צ’כסלובקיה וסדרי בית-מעון משתנים. את הנזירות שנשלחות לחינוך מחדש מחליפים אנשי צבא שמאמנים את הילדים להיות אנשי גרילה ואת איליה להיות ‘חבלן’. ואז מתחולל מהפך נוסף בחייו של איליה – הסובייטים, מודל לחיקוי ולהערצה, פולשים לצ’כסלובקיה והופכים בן לילה לאויבים שנואים. איליה מצטרף לכוחות הגרילה שנלחמים בפולשים הרוסים, ואחר כך מצטרף לשיירת טנקים רוסית כמדריך וכמלווה – מדריך מוזר הקשור לשקי השלל בלילה כדי שלא יברח – ממש כמו בן הגדוד שעליו סיפרו מפקדיו בבית-מעון.

רגע, רגע. תאמרו בצדק. הרי לא כך התרחשו הדברים. הסובייטים אמנם פלשו לצ’כסלובקיה ב-1968, אבל הפלישה עברה ללא התנגדות מלבד החלפת שלטי הדרכים בכבישי המדינה. ובכן, זהו חלק מהותי מ"לגרגר זפת" – עירוב ובלבול בין אירועים היסטוריים לבדיון מוחלט, עד שהקורא מתקשה להבדיל בין מציאות לדמיון בתוך סדרת האירועים ההיסטוריים-בדיוניים-מזוויעים-פארודיים. למרות הידיעה שפלישת הסובייטים לצ’כסלובקיה היתה שונה לחלוטין מהמתואר בספר, בכל זאת, יותר מפעם אחת אמרתי לעצמי במהלך הקריאה, "מה, באמת כך קרה? ואני לא ידעתי".

"לגרגר זפת" הוא מה שנהוג לקרוא ספר צבעוני, אבל הוא הרבה יותר עמוק מזה. אמנם הוא עשיר באירועים ובדמויות אקזוטיות – אח תאום שאביו זאב ושיש לו חלומות נבואיים, קרקס סוציאליסטי, גמד שמצטרף לשיירת הטנקים וגם שני סרסורים בולגרים, מעשי טבח מזוויעים וביצת דינוזאור שהיא נשק סודי – אבל כל אלו לא נועדו להוסיף צבעוניות לסיפור, אלא הם הרחבות והשלכות של המוטיבים הראשוניים והפרטיים שהופיעו כבר בתחילת הספר, ושעניינם חיפוש ובניית זהות.

כמעט לכל מוטיב ‘גדול’ ולאומי, אפילו לסיפור על ביצת הדינוזאור, יש מקבילה בחייו הפרטיים של איליה, שסיפורו חוצה הלוך ושוב את הקו המפריד בין הלאומי לאישי. "לגרגר זפת" הוא סיפור על האופן שבו מתכוננת אומה, ובאותה מידה הוא גם סיפור על כינונה של זהות פרטית. באמצעות אמת ושקר, באמצעות סיפור ובעזרת מחיקה קפדנית של החלקים שאינם מתאימים למבוקש.

בניית הזהות, הלאומית והאישית, מצטיירת ב"לגרגר זפת" כסיפור סלקטיבי של ההיסטוריה, כברירת החומר המתאים ומחיקת כל מה שלא מתאים לו, בין שמדובר בספרים שהילדים מצווים לשרוף ובין שמדובר במחיקת ציורי דת. ומתוך אלו בולטת דמותו של איליה שלא מסוגל להבדיל בין אמת ושקר, ומספר הכל.

איליה אינו מספר אמין, אך אין פירוש הדבר שהוא שקרן. האחיות מכריחות את מי ששיקר לגרגר מי זפת, ואיליה מצהיר "את כל סבון הזפת שיש בעולם אני אגרגר אם שיקרתי אפילו פעם אחת". אני מאמין לו, אבל לא מאמין למה שהוא אומר. איליה אינו שקרן, אבל גם אינו מסוגל לומר אמת, והסיבה לכך היא חוסר יכולתו להבחין בין אמת לשקר.

השקרן יכול לומר אמת אם רצונו בכך, אבל בוחר לומר שקר. לעומתו, מי שאינו מסוגל להבדיל בין אמת ושקר, נידון לחזור על כל השקרים שנאמרו באוזניו, בלי הבחנה. כזה הוא איליה, וכמוהו גם אנחנו הקוראים מתקשים להבדיל בין הדמיונות של ארץ הצללים למציאות שבה איליה חי ולסיפורי המעשיות של אחד – מר צימבורה, דמות שולית לכאורה, שחשיבותו הולכת ומתבררת במהלך הקריאה בספר.

איליה מוביל את שיירת הטנקים לפי המפות שהוא צייר, אבל היכרותו עם העולם מתמצה באותן מפות. "אני מכיר רק את העולם של המפות שלי, ואין לי עכשיו מושג איך אני אמור לצאת ממנו", אומר לנו איליה, והדבר נכון גם לגבי הספר. איליה הוא המספר הכל יודע בעולם שהוא לא יודע את גבולותיו, ולכן גם לא יודע איך לצאת ממנו.

גם הזמנים בספר מבולבלים. הם מתכווצים ומתארכים בהתאם לצורכי המספר. אם בתחילת הסיפור נדמה שאנו ניצבים לא הרבה אחרי מלחמת העולם השניה, פתאום מגיעה הפלישה הסובייטית. זהו מעין הווה נצחי, וכמו שאיליה אומר "הסיפור של מר צימבורה מעך את הזמן. כן, הוא החזיק אותנו במרתף עם הסיפור שלו כמו עם רצועה. ככה קרה שרצתי שוב פעם החוצה אל הלילה. זה היה אותו לילה שבו הסתתרתי במטוס? או כבר הלילה הבא? לא ידעתי".

כתבתי בתחילת הרשימה על טכניקת הסיפור של טופול, הסותם ומגלה. כל מאורע מסופר כאן לפחות פעמיים, וזאת מבלי לקחת בחשבון את הדמויות המוכפלות. זו יותר מטכניקה מוצלחת ליצירת מתח ועניין. זהו ביטוי לחזרה הנצחית של ההיסטוריה. לא פעם ראשונה כטרגדיה ופעם שניה כפארסה, אלא בו זמנית – הטרגדיה והפארסה אחוזות זו בזו ומתגלגלות שוב ושוב, במיתוסים הדתיים והלאומיים, בסיפורי בן הגדוד והאיכר צימבורה ובסיפורו של איליה עצמו. אין טעם להבדיל בין עבר לעתיד, בין מה שידוע למה שיתגלה עוד מעט, הכל כבר גזור וידוע מראש.

לגרגר זפת; יאכים טופול; מצ’כית: פאר פרידמן; הוצאת אחוזת בית; 323 עמודים

הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-28 בפברואר 2013

נגישות