"כִּי צַו לָצָו צַו לָצָו, קַו לָקָו קַו לָקָו–זְעֵיר שָׁם, זְעֵיר שָׁם. כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה, וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת, יְדַבֵּר, אֶל-הָעָם הַזֶּה" (ישעיהו, כ"ח, י’-י"א)

 

"מדריך רפרם לכלא הלובי" נפתח בשיבוש, באימייל כתוב אנגלית לא משובחת במיוחד ובשגיאות הקלדה לא מעטות, שנשלח על ידי אדם בשם מאת’יו מאקין לאחותו של רפרם חדד, ובו הוא מודיע לה שאחיה נאסר על ידי אנשי כוחות הבטחון של קדאפי.

170 יום התארח רפרם אצל שוטרי קדאפי, ומטבע הדברים, עיקר תשומת הלב ניתן לתקופה זו, אבל הפרקים שלפני כן אינם רק בגדר הקדמה ומבוא לכלא. גם לולא נאסר רפרם, ראוי היה אם היה כותב את המסע המוזר שלו ללוב, רגע לפני הדחת הרודן ששלט בה 40 שנה.

רפרם, ישראלי ותוניסאי, הוא אמן, המתאר את עצמו כבליין חובב נשים ואוכל מקומי, שגר פה וגם שם, איש הים התיכון, "מעולם לא הבנתי את הרעיון של מזרח ומערב, עד שאני מגיע לים. מול הים התיכון אני יודע בדיוק באיזו נקודה אני. ממערב נמצאות תוניסיה, אלג’יר ומרוקו, וממזרח מצרים. למעלה, צפונה, נמצאת מלטה". ודווקא האיש הזה שאינו מאמין בגבולות בין מדינות, רק בגיאוגרפיה ובבני אדם, מצא את עצמו במרתפי החקירות של משטר קדאפי.

חדד יצא ללוב כדי לתעד בתי כנסת ובתי קברות יהודיים, ומעט השרידים שהוא מוצא מעוררים בו התרגשות. על בית הכנסת העתיק הוא כותב "מקום שהגיע ישר מתקופה רחוקה. כאילו לא נכנסו לכאן אלפי שנים. לא משנה לי 2,200 שנה או חודשיים…יושב על אחד הספסלים, מנסה לדמיין את מה שאדם ראה לפני אלף שנה, לפני אלפיים. לפני חמישים שנה", ולבית כנסת שהפך למסגד הוא מתגנב בערב שבת כדי לשיר "לכה דודי". הוא לא מצלם בתי כנסת בשבת, אך מתרגש לא רק משרידי בתי הכנסת, אלא משרידי החיים היהודיים בכלל, ואזכור של חריימה, "אוכל יהודי ישן", בתפריט של מסעדת דגים לובית, מעורר בו צמרמורת.

"מדריך רפרם לכלא הלובי" כתוב ברהיטות ובשטף, אבל מבט זהיר יגלה שהוא עשוי שיבושים על גבי שיבושים – שיבושי שפה ושיבושי הבנה. בראש ובראשונה אלו שיבושים הנובעים מפערי שפה, ולא רק באימייל שהציל את רפרם. הוא יודע לדבר, אבל אינו יודע לקרוא ערבית. הוא יודע תוניסאית אך אינו יודע לובית, וההבדל בין שתי השפות גורם לאי הבנות, כמו במקרה שבו רפרם מחפש בית קברות יהודי, אבל מגלה שהוא ביקש גבינה יהודית.

אבל השיבוש הגדול מכולם הוא המאסר, ממש ערב יציאתו של רפרם מלוב, כאשר עד לשחרורו, ובעצם עד היום, הוא לא יודע למה נאסר – האם בגלל שהחליף מטבע אירופאי במטבע לובי באופן לא חוקי, ואולי בגלל שטעה ונכנס בטעות לחשבון הדואר הישראלי שלו. השיבושים נמשכים גם במאסר ובחקירות. לא ברור האם החוקרים יודעים הכל על חייו של חדד, והאם הם מתבלבלים בינו לבין יהודי צרפתי אחר ששמו, כשמו התוניסאי של רפרם, רפאל חדד, ועוד לא סיפרנו על שני הסטודנטים למחשבים, המעמידים פני ווטסון ושרלוק הולמס בסצינת חקירה מוזרה ונלעגת.

מוזר ונלעג ונורא. רפרם עונה על ידי שוטרי קדאפי, והוא מתאר את העינויים הללו, שאינו יודע מתי הם ייפסקו, והאם הם ייפסקו אי פעם. הוא מוסר לידי החוקרים את כל התכתבויות הדואר שלו, ומספר להם כל מה שהוא יודע, אבל העינויים לא נפסקים. ספר את האמת, ספר את האמת, מכים אותו שוביו, והוא מוכן לספר להם הכל, אפילו להפגין יכולת יצירתית ולשקר, רק שיפסיקו להכות אותו. כאילו בכוחה של האלימות לחשוף אמת חבויה. ושם, דווקא שם, בתוך העינויים, מתחילה הכתיבה. רפרם כותב לשוביו את הכל, את כל האמת, את כל חייו.

לאחר העינויים, הועבר רפרם לכלא צבאי, ובכלא הזה, כשהוא לא יודע מתי ישוחרר, הוא מרפא את עצמו. "אולי דווקא הבידוד הכפוי שבא לאחר מכן (העינויים), חוסר היכולת לקרוא או לכתוב, הם שגרמו לי להתגבר על שלושת השבועות הראשונים, המסויטים. בעקבות ההסכם עם עצמי הצלחתי להגיע לאחר חודשיים למצב שהייתי מוכן להשתחרר. הצלחתי להגיע לחופש מושלם גם בראש וגם בגוף".

והכתיבה נמשכת, רפרם מכין אותיות ממכסי חמגשיות האוכל שהוא מקבל, וכותב באמצעותן מכתבים, "מצחיק אותי להקליד עכשיו, לספר הזה שאתם מחזיקים ביד, אות אחר אות. במהירות. אני חושב על תשע אותיות שלקח לי יום שלם לייצר. יום שלם של המתנה לעוד חתיכת נייר".

"מדריך רפרם לכלא הלובי" נע בין דיבור לשתיקה, והדיבור הקליל לכאורה מכסה על שתיקה גדולה והיעדר. לחוקריו הוא סיפר הכל, אבל לנו הוא מוסר גירסה חלקית של מה שקרה לו בכלא. "עכשיו אני כותב למישהו או מישהי שרוצים לשמוע. אחרי שדיברתי רק עם עצמי. בכתיבה הזאת למישהו אחר אני מרגיש שאני חוטא לפעולות הבסיסיות שלי בתוך הצינוק. בגלל זה אני לא מספר הכול. את כל השיחות שהיו לי".

לא רק מילים יש ב"מדריך רפרם לכלא הלובי" גם צילומים של המאכלים שאכל רפרם בלוב, ושל האותיות שייצר ושל כלי השחמט שהכין. "השחמט שהוצאתי משם, האותיות, הם כולם עדות אילמת לעוד דברים שקרו שם, בשקט שלי לבד שם…חוסר היכולת לקרוא או לכתוב זימן לי חירות מסוג אחר. חירות לדבר עם עצמי ועם עצמי בלבד. לא לכתוב לאף אדם ולא לקרוא את שנכתב עבורי".

הספר הוא תיעוד של עולם שלא קיים. רוב בתי הקברות נחרשו ובתי הכנסת חרבו או הפכו למסגדים, גם התמונות שתיעדו את המעט שנותר נשארו במרתפי המשטרה החשאית, וגם שלטון קדאפי עבר מן העולם. השריד שנותר הוא הסיפור של חדד, סיפור של זיכרון שחושל על ידי השהות בחקירות והדרישה לתעד שוב ושוב מי הוא, לשם מה הוא הגיע ללוב, ומה הוא מחפש.

 

מדריך רפרם לכלא הלובי; רפרם חדד; הוצאת עם עובד; 292 עמודים

הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-31 בינואר 2013

נגישות